Chasidut על שמות 15:19

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' (שמות יד טו). במדרש (הובא מקצתו בילקוט וכולו בספר נחלת יעקב פרשה זו), אמר הקב"ה למשה הים סוער והשונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני, אמר לו משה מה לי לעשות, א"ל ואתה הרם את מטך (שמות יד טז), באותה שעה אמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח). והוא תמוה מאד וכלו מוקשה, חדא מה זה שאמר הקב"ה שני טעמים הים סוער והשונא רודף. (ב), מה שאמר ואתה עומד ומרבה בתפלה, קשה למה לא יתפלל בצרת ישראל. (ג), להבין מה שהשיב לו ואתה הרם את מטך. (ד), למה באותה שעה אמרו ה' ימלוך לעולם ועד. והנ"ל דהנה יש להבין בשלמא במצרים היה הכל על ידי משה, לפי שאין הרשע כדאי להיות נגלה אליו השי"ת, ולהיות המופת מעצמו על ידי מאמרו יתברך לא יאמינו שבשביל ישראל הוא. ועוד כיון שהכל היה לרעה, אפשר דאין מיחד שמו (עיין ב"ר פ"ג ו'), והיה צריך להיות על ידי שליח. אבל כאן המטה למה, ומשה למה, יהיה נקרע הים סוף על פי מאמרו, ומי פתי יסור הנה להאמין דבקיעת הים היה מעצמו, וגם היה לטובה. ועוד דהיה להם גילוי שכינה אז בלא זה, דכתיב (שמות טו ב) זה אלי, ועל כל פנים המטה למה, ומי מריבה יוכיח. והתירוץ לזה נראה דכל מעשיו ית' בעצמו ראוי להיות ניצחי כמוהו, כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד (תהלים לג ט), ופעולה שאינה נצחי הוא פחיתות ח"ו לו ית' אם יהיה על ידי עצמו וצריך להיות על ידי שליח, ומטעם זה אמרו רז"ל (מדרש רבה שיר השירים פ"א ס"ד) (שהש"ר פ"א ד') אלמלא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו (שמות כ יט), לא היה שכחה, וק"ל. ובביאור אמר שלמה (קהלת ג יד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, וכאן היה בקיעת הים רק לפי שעה, ואחר כך שב לאיתנו למען ינער פרעה וחילו בים סוף, לכך הוצרך להיות על ידי שליח, וגם על ידי מטה דייקא, דהא שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ודבורו הוא דבר ה' בעצמו, כעין מ"ש המפרשים הטעם שהכה משה את הסלע, על פי מ"ש רז"ל (ב"מ דף פ"ו ע"ב) מפני שאמר אברהם (בראשית יח ד) יוקח נא מעט מים על ידי שליח, שילם הקב"ה לבניו על ידי שליח, ואם היה משה מדבר אל הסלע, היה הענין נעשה על ידי הקב"ה בעצמו כי השכינה מדברת מתוך גרונו, אך מה שנענש היינו מפני שכעס ואמר שמעו נא המורים (במדבר כ י), וכל הכועס שכינה מסתלקת ממנו (פסחים ס"ו ע"ב), אם כן שוב היה לו לדבר והבן, עד כאן דבריהם. והנה מה שהיה נחוץ שישוב הים לאיתנו להטביע את מצרים, מלבד הפשוטו, כי אם היה נשאר בחרבה היה המצרים רודפים אחריהם, עוד דברים בגו על פי הקדמה מהזוהר (ח"א קע"ד ע"ב) דמדת הדין אינו חוזר ברקניא, וידוע (ילקו"ש רמז רל"ד) דהים היה סוער עליהם להטביען לפי שהללו עובדי עבודה זרה והללו עבדו וכו', וגם חמה חסר כתיב (שמות יד כט), ולזה היה צריך יד חזקה לכבוש מדת הדין, וכיון דאינו חוזר ברקניא, לזה באו המצרים בתוך הים, ובהדיא נאמר (ישעיה מג ד) ונתתי כפרך מצרים. ועוד איתא בילקוט (פרשה זו סוף סימן רל"ד) והמים להם חמה, ד"א שטען סמאל הלא עבדו עבודה זרה, ונתמלא הים עליהם חימה להטביען, והשיב הלא לא עבדו אלא מתוך שיעבוד, וכיון ששמע שרו של ים, אותו חימה החזירו על מצרים, הדה"ד (שמות יד כו) וישיבו המים, ששבו המים מן ישראל על מצרים, עכ"ל. הרי מבואר להדיא כדברי, ועל פי זה מדוקדק כיון ששמע שרו של ים ואינו חוזר ברקניא, אותו חימה החזירו על המצרים, ודוק. ועל פי זה נ"ל לפרש (שמות טו ו) ימינך ה' נאדרי בכח דייקא כידוע, על ידי ימינך ה' תרעץ אויב. ועל זה סובב כל השירה (שמות טו א-ג) סוס ורוכבו וגו' על ידי כך (שמות טו ב) ויהי לי לישועה, על ידי (שמות טו ג) שה' איש מלחמה על מצרים, על ידי כך ה' שמו לרחם על ישראל, (שמות טו יב-יג) נטית ימינך תבלעמו ארץ, על ידי כך (שמות טו יג) נחית בחסדך, כי לולי זאת לא חזר מדת הדין ברקניא. ועכשיו מבואר אומרו (שמות טו יט) כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים עליהם דייקא, לכך ובני ישראל הלכו ביבשה וגו', דבלא זה היה קשה שהכתוב משנה הסדר דמתחילה בני ישראל הלכו ביבשה, ואחר כך בא סוס פרעה ורכבו בים, ולפי מ"ש אתי שפיר וק"ל.

י"י ימלוך וכו' (שמות טו יח), כי בא סוס פרעה וכו' (שמות טו יט). להבין הסמיכות. נודע מלכותא קדישא נקראת י"ם שכל הנחלים הולכים אליו, וזה לעומת זה מלכותא חייבתא לילית הרשעה, בגימטריא ת"פ והיא רוכבת על ת"פ מחנות ועמה הם תפ"א, אשר נגד זה היה בירושלים מקום מושב מלכותא קדישא עיר המלוכה לדוד מלכא, ת"פ בתי כנסיות ובית המקדש על גביהם (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א) , (כמנין מלאת"י משפט (ישעיה א כא) כנודע). וכבר ידוע כשזה קם וכו'. וז"ש י"י ימלך לעולם ועד, ובא בנותן טעם כי בא "סוס "פרעה, מרכבת הס"א מלכותא חייבתא הנ"ל בגימטריא "סוס "פרעה תפ"א, ברכבו ובפרשיו עם כל מרכבתין בישין אל תוך הי"ם, שהניצוץ הקדוש שבתוכם המחיה אותם נכנס לקדושת הים הקדוש מלכותא קדישא, ואז מלכותא חייבתא עם כל חיילותיה ישארו פגרים מתים וימלא כבוד י"י את כל הארץ. וז"ש אחר כך (שמות טו כ) ותקח מרים הנביאה וכו' את הת"ף בידה וכו', עיין בגלאנטי בסוף הספר:

ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו (בראשית נ טו). במדרש והשב זה יוסף, ישיב זה עשו, (והובא בפרשת דרכים דרך המצפה). והוא פלאי דמאי שאטייה דעשו לכאן. והנ"ל על פי מה שנתבאר בדברי הרא"מ פרשת וישב במחלוקת האחי יוסף עם יוסף במפרכסת, ולפי זה צריך לומר דהיה יוסף סובר דלא יצאו מכלל בני נח, והנה הקדושים הללו שפחדו מיוסף, אין לייחס להם העדר הבטחון, וכמו שהשיבם יוסף עשרה נרות וכו' (מגילה ט"ז ע"ב), רק דעתם היה אולי הלכה כדברי יוסף, והם עשו הכל שלא כדין ויענשו על ידו. והנה ידוע מתשובת מהרי"ט (הובא לעיל פרשת תולדות ד"ה ויהי עשו), דעל ידי שיצאו מכלל בני נח, זרעו של עשו אין להם זכות אבות כלל, ואין לירא מהם דבנך הבא מן הנכריות אינו קרוי בנך אלא בנה (יבמות י"ז ע"א), והבן. וזה אינו אם נימא דלא יצאו מכלל בני נח, דהרי באומות הלך אחר הזכר (יבמות ע"ח ע"ב) והבן. וזה אמרם והשב זה יוסף, דאולי הדין עמו וממילא ישיב לנו זה עשו, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועיין שם בפרשת דרכים שמפרש המדרש הנ"ל, על פי דאיתא בתנחומא (ויחי סי' י"ד) מסורה בידינו שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, והטעם שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו למה רדפת את אחיך, הוא אומר להם למה רדפתם את יוסף אחיכם ואינם טובים ממנו, וכיון שהוא בא אצל יוסף אומר לו למה רדפת את אחיך, ואינו יכול להשיבו, אם תאמר שעשה לו רעה, אף אחי שלמו לי רעה ואני שילמתי להם טובה, מיד הוא שותק. וז"ש השב זה יוסף ישיב זה עשו, שאם יוסף ישיב לנו רעה, אין לנו טענה על עשו במה שרדף את אחיו, עד כאן דבריו. ולענ"ד יש לומר עוד טעם על אמרם הנ"ל שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, על פי מ"ש התוספת בקדושין (דף ל"ט ע"ב [ד"ה מחשבה]) דבבן נח מחשבה רעה מצרפה למעשה, שנאמר (עובדיה א י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה וגו', ואם כן שאר השבטים הלא פסקו אנפשייהו דיצאו מכלל בני נח מאברהם, וזה שאמר הכתוב (בראשית נ כ) שאמר להם יוסף ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, כלומר ומחשבה רעה אין מצרפה למעשה, והיינו לטעמייהו דדין ישראל יש להם, ואם כן אין להעניש לעשו גם כן על החמס, והבן. אבל יוסף ובנימין דלא היו במכירת יוסף, אין צריכין לפסק זה, אלא סוברים דלא יצאו מכלל בני נח, אם כן בדין הוא שעשו יפול בידן, והבן. ועוד יש לומר ההיפך, על פי מ"ש בפרשת וישב דהיו מחולקין באבר מן החי דעוף, שהשבטים היו אוכלים דסברו דדין בני נח להם דמותר באבר מן החי דעוף להרמב"ם, ויוסף היה סובר דדין ישראל להם ואסור, ועל פי דברי מהרי"ט הנ"ל דעל ידי שיצאו מכלל בני נח, אין לזרעו של עשו זכות אבות, ואם כן שאר השבטים פסקו אנפשייהו דלא יצאו מכלל בני נח, אם כן יש לעשו זכות אבות, אבל ביד בניה של רחל דלא פסקו כך, נופל בידם כנ"ל, והבן. והפסוק (עובדיה א') מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת, נ"ל דידוע דיש וא"ו המחלקת, וידוע דכרת היינו שזרעו נכרתים, וידוע דבאמת אין הכרעה אם יצאו קודם מתן תורה מכלל בני נח או לא יצאו, ואומר הפסוק הנ"ל דעשו נתפס בדרך ממה נפשך, אם לא יצאו מכלל בני נח, אם כן הרי נידון על המחשבה, ואם יצאו מכלל בני נח, אם כן זרעו נכרתים ממנו דאין נחשבין לזרעו ואין לו זרע, וממילא דאין להם זכות אבות. והכי פירושו מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת, ר"ל או נכרת, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה יש לפרש גם כן המדרש (המובא בעיר בנימין סי' שמ"ב במסכת ב"ב) (שמות טו יח) ה' ימלוך לעולם ועד, מפני מה (שמות טו יט) כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו אל תוך הים (שמות טו יח-יט). וגם אמרם בתרגום יונתן זה יתנו כל העובר על הפקודים (שמות ל יג), כל דעבר בימא יתן. על פי מה שביארתי בריש פרשת יתרו דמקריעת ים סוף אתה למד דיצאו מכלל בני נח, דאם לא כן מה נשתנו אלו מאלו, והנה מבואר בתנחומא פרשת תשא (סי' י') מחצית השקל היינו לכפר על מכירת יוסף, עיין שם. וכבר כתבנו דהיו מחולקין באבר מן החי דעוף, אם יצאו מכלל בני נח הדין עם יוסף וצריכין כפרה על מכירתו, מה שאין כן אם לא יצאו הדין עמהם, והוא הוי ח"ו כבעל לשון הרע ומוציא דיבה ואין ראוי להענש על מכירתו, כמו שאמרו רז"ל (פסחים קי"ח ע"ב) דראוי להשליכו וכו'. ואם כן כל דעבר בימא הרי קם בשיטתיה, דיצאו וכו', ולכך ניצל, אם כן צריך ליתן לכפר על מכירתו, ודו"ק, והנה הקושיא מה נשתנו, לא קשה רק אחר שנטבע פרעה וחילו, והבן דאז קשה מה נשתנו אלו מאלו (ילקו"ש רמז רל"ד). והנה מבואר במדרש ה' ימלוך בעתיד ולא מלך בהוה, לפי שעדיין צריכין לגלות. והנה מבואר בזוהר חדש פרשת וישב דהגלות הוא על ידי מכירת יוסף, והיינו ה' ימלוך לעולם ועד בעתיד ולא בהוה, מפני מה כי בא סוס פרעה ופרשיו אל תוך הים, וקשה מה נשתנו אלו מאלו, ועל כרחך צריך לומר דיצאו מכלל בני נח, אם כן יש בידם עון מכירת יוסף וצריך לגלות, והבן.