Chasidut על שמות 16:26

אך קשה מאד לפי זה על ר' ישמעאל, היכי פליג על מדה בתורה וכו'. ונ"ל ליישב, דהא י"ל קושית התורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני באופן אחר, ומקודם נקדים לפרש רש"י (בדיבור הסמוך [ד"ה שבת]) ושבתה הארץ שבת לה', לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית (שמות כ י), ועיין ברמב"ן ומזרחי. והנ"ל בזה, דעיין בכלי יקר מה שכתב הטעם על השיטה ושפתים ישק, ואף אני אענה חלקי בסגנון הזה, דהנה ניזונו ישראל במדבר במן והיא השגחה גלויה, וראתה חכמתו יתברך שיפסק המן בהיותם בארץ, או שאם יהיה תמידי גם היא יתחשב לטבעי, או כדי שיהיה הבחירה החפשית מוחלטת והבן כנ"ל, ויהיה מאיזה טעם שיהיה. והנה כפי ההשקפה יראה שנעתקו ממזון ההשגחיי למזון הטבעיי, אבל באמת זה אינו, דכמו שאז היינו ניזונים במזון השגחיי, כן גם עתה במזון השגחיי ההוא עצמו, וכן מעתה ועד עולם, רק ההפרש שאז בהשגחה גלויה, ועכשיו בהשגחה מסותרת ומעוטפת, וראתה חסדו יתברך לעורר אותנו על זה הקוטב, ולכך ציוה בלקיחת הצנצנת המן (שמות טז לג). וזה טעם השמיטה לדעתי, דמורה לנו שמזון הזה מתבואת הארץ הוא ממש כמו המן, ולכך כמו במן וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו). ככה בשדה דוגמא לזה ובשנה השביעית לא יהיה בו (בו), דביום השביעי אי אפשר דהרי התבואה עומדת בקמותי' עידן עידנים, כנ"ל בטעם השמיטה. ועל פי זה נ"ל לבאר מה שאמרו רז"ל (תנחומא בשלח סי' כ') לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. דלכאורה תמוה דהמן נמשך ארבעים שנה (שמות טז לה), והתורה לעד ולנצח נצחים. אבל הענין הוא, מי שמשקיף בשכלו שגם עתה אוכל מן, משליך על ה' יהבו ויכול לעסוק בתורה כנ"ל. והנה בזוהר (ח"ב פ"ח ע"א) הקשה על יום השבת, וכיון דלא משתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה. ותירץ דמההוא יומא מתברכין מיניה כל שית יומין עילאין וכו', עיין שם. והנה כעין הקושיא זו יש להקשות על השמיטה שהיא קדושא והיא מסטרא דברכה כנודע, והנה שם אלקים שהוא דין מורה על הצומצום, מה שאין כן הויה רחמים מקור השפעות. והיינו דכתיב בשבת בראשית ויום השביעי שבת לה', ר"ל לשם ה' שהוא מקור השפעות, וכן הכא כתיב (הארכתי) בשמיטה בשבת לה', ומפרש בקרא דבתריה, דהיינו שעל ידי זה (ויקרא כה ג) שש שנים תזרע שדך וגו', וזה ממש דברי רש"י שבת לה', לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית, והבן. והנה במעולפת ספירים מביא בשם רעיא מהימנא דבנתינת התורה הוציא ישראל ממשא חקי הטבע, ועל פי זה מקשר שני הדרשות של בהבראם (בראשית ב ד), בה"א בראם (ב"ר י"ב י'), באברהם (ב"ר י"ב ט') עיין שם. ועל פי זה נ"ל שגם השלשה דרשות (במדרש רבה בראשית) אנו ניזונים בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל משה שנקרא ראשית, מתאחדין זה עם זה, וגם עם הדרשות שמביא הרעיא מהימנא הנ"ל, דהנה העולם נברא בשביל ישראל, והם באו לעולם על ידי התורה, והתורה בא להם על ידי משה כמבואר במנחות (נ"ג ע"ב) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, וכן זה מזה, עיין שם והבן. והנה לפי זה יש לומר דלכך נאמר כאן בהר סיני, להורות דכמו מעמד הנבחר הוציאם מהטבע, הכי נמי ענין שמיטה כמ"ש. ולפי זה אינו מלמד כלל אף לעצמו לענין הפרטים, והבן. או יאמר, דלכך נכתב בהר סיני כאן, להורות דהתורה דניתנה אי אפשר לקיים רק ביסוד הזה שהשמיטה מורה עליה, וכמאמר רז"ל לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן כמ"ש לעיל. והנה איתא במסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב) תנו רבנן ואספת דגנך וגו' (דברים יא יד), מה תלמוד לומר וכו', הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, ור' שמעון אומר וכו', עיין שם. והנה בהאי ענינא כתיב שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה, ואם כן לר' שמעון אינו מיירי על אופן המעולה, דהא הוי כמו ואספת דגנך והבן, מה שאין כן לרבי ישמעאל. והנה ר' שמעון תלמודו של ר' עקיבא, כמו שאמרו רז"ל (יבמות ס"ב ע"ב) עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, והם ר' מאיר ר' יהודה ור' שמעון, וסתם ספרי ר' שמעון וכלהו אליבא דר' עקיבא. והנה ר' עקיבא אזיל בשיטת ר' שמעון, דודאי ר' שמעון אזיל בשיטת ר' עקיבא רבו, ואם כן אין לומר דמיירי הקרא באופן המעולה בהיות ישראל למעלה מן הטבע על דרך שניתנה התורה, דאם כן אמאי אמר תזרע שדך, וכן ואספת את תבואתה, ואם כן אין לומר דלכך נאמר בהר סיני כמ"ש, אלא ודאי דמלמד הפרטים, ומדה היא בתורה בדבר שהיה בכלל כנ"ל, אבל רבי ישמעאל לשיטתו דגם באופן המעולה דלא ימוש (יהושע א ח), אמר הנהג בהן מנהג דרך ארץ, אם כן יש לומר שפיר דלכך נאמר בהר סיני כמ"ש, ואינו מלמד כלל על הפרטים אף על עצמו, ולא קשה מידי כנ"ל.

ובזה תבין פירוש דברי הזוה"ק (יתרו פ"ח.) כתיב ויברך אלהים את יום השביעי וכתיב במן (שמות ט"ז, כ"ו) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא דשביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא דשביעאה משום דהאי יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין, וכל חד וחד מתברך ביומיה מההוא ברכתא דמתברך ביומא שביעאה וכו' עד כאן. וצריך להבין במה מתרץ קושיתו אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמיניה מתברכין כל שיתא יומין, וכי כיון שהוא מקור הברכות לא יוכל להוריק ברכת המן לעולם. ועוד קשיא, לכאורה הוא תרתי דסתרי שהרי הקב"ה אסר לעשות בו שום עשיה ותלה כל ברכתא דלעילא ותתא בו, ולכאורה יותר טוב היה לברך ששת ימי המעשה כדי להתברך מעשה ידי אדם ומה תועלת הברכה בשבת קודש אם לא יעשה בו שום מלאכה.

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (שמות טז ד). עיין רש"י (ד"ה דבר). וקשה טובא (א), מה הכונה דבר יום ביומו, אם כפירוש רש"י שלא ילקטו היום לצורך מחר, היה ראוי לומר ולקטו בכל יום, וממילא ידעינן דלא ילקטו מיום לחבירו רק בכל יום ילקטו. (ב), איך נמשך לזה למען אנסנו. (ג), וכי מבלי הנסיון אין צריכין למזון. (ד), קשה בפסוק (שמות טז יט-כ) ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר, (שמות טז כ) ולא שמעו אל משה ויותירו וגו'. דהנך ארבע תיבות ולא שמעו אל משה מיותר, והיו די לכתוב ויותירו וגו', וממילא ידעינן דלא שמעו אל משה, כמו שנאמר אחר כך (שמות טז כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו', ולא נאמר ולא שמעו אל משה דאמר (שמות טז כה-כו) שבת היום וגו' (שמות טז כו) ששת ימים תלקטוהו וגו', דממילא ידענא, ואם כן הכא מ"ש דמפרש. (ה), לישב המדרש רבה (שמו"ר כ"ה יד) (בשמות רבה פרשה כ"ה סי' י"ד) ויותירו ממנו אנשים עד בקר, מיד ויקצף עליהם משה, כיון שכעס מיד שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני העומר לאחד, כיון שהלכו ביום הששי ומצאו כפלים, באו הנשיאים והגידו למשה וכו', ועל זה נאמר (שמות טז כח) עד אנה מאנתם וכו', עד כאן המדרש. והקשה היפה תואר דמה תולה זה במה שהותירו, והלא בתחלה כשאמר להם זה הדבר וגו', הוה ליה למימר והיה ביום הששי והכינו וגו' כמו שאמר לו השי"ת, ואז לא היה לו כעס כלל. ונדחק הרבה בישובו. ועוד דקדקו המפרשים במדרש רבה הזה לשון מיד ויקצוף, דתיבת מיד יתירה הוא. וכדי ליישב כל זה, נ"ל על פי הקדמה אחת, דאיתא בגמרא חגיגה (דף י"ב ע"ב) שחקים (תהלים עח כג), שבו שוחקין מן לצדיקים, וכבר פירשתי (בתפלה למשה תהלים פ"ט (פט) ו') על פי זה הפסוק כי מי בשחק יערוך לה'. על פי שמפרשין בצלמינו כדמותינו (בראשית א כו), שיהיה משפיע כהשי"ת, ומקבל כצבא מעלה וכו'. נמצא אינו מדמה עצמו להשי"ת, רק אם הוא בבחינת שחקים שמשפיע, והבן. ונחזור לענינינו, דבילקוט איתא הגירסא שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא, והנה מהרש"א ז"ל שם בפרק אין דורשין כתב, דלגרסת הילקוט קאי על הצדיקים לעתיד לבא, שיתן להם השי"ת מאותו המן שמוכן להם לעתיד לבא. ואפשר שעל כן אמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ח ע"ב) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שכבר קבלו חלקם מן המן בעולם הזה, עד כאן דבריו הקדושים. ונ"ל לבאר דבריו, על פי מה שפירשתי דק מחוספם (שמות טז יד), כפירוש רש"י (ד"ה מחוספס) עיקר מחוספם לשון חפיסה ודלוסקמא, ועל פי מה שפירשתי בהפסוקים (תהלים קי"א) הללויה אודה ה' וגו' עד (תהלים קיא ה) טרף נתן ליראיו. על פי שפירשו רז"ל (יומא דף ע"ה ע"ב) לחם אבירים (תהלים עח כה) לחם שמלאכי השרת אוכלים, והיינו המכונה זיו השכינה, דהם ניזונים מזיו השכינה כמו הצדיקים שאמרו רז"ל (ברכות דף י"ז.) יושבים ועטרותיהם וכו', ועל פי האברבנאל בנביאים ראשונים בפסוק (מלכים א' יט ח) וילך בכח האכילה ההיא, עיין שם. רק שבעולם הזה היה צריך להתלבש במלבוש הגשמי קצת, כמו דאיתא בזוהר דגם מלאך צריך להתלבש, וכל שכן אורייתא קדישא. ועל פי זה יתבאר אמרם (מכילתא ילקו"ש רמז רנ"ח) לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. ועל פי זה יתבאר טרף נתן ליראיו, והיכולים לקבל בלא לבוש רק יזכור וגו', והבן. או יאמר, כמו שטרף נתן בלבוש דק, כך יזכור לעולם בריתו, והבן. ועל פי זה יתבאר דברי זקני ז"ל, דכל עניני עולם הבא אם נותנין בעולם עובר, הם עוברין ולא ניצחין, אך כבר הקשו המפרשים וכי ניתן לרעה ח"ו, ויתכן שזהו אמרם (ילקו"ש רמז תקס"ב) על פסוק (דברים לג כא) כי שם חלקת מחוקק ספון וגו', דהא המן היה בזכות משה, ולכך נקבר שם דהוא ודאי יביאם לעולם הבא, דלא יניח שיגולגל להם חוב ח"ו על ידו, והבן. (וכבר פירשתי המדרש (ילקו"ש רמז תתט"ו) את גדלך, זה המן (בפרשת ואתחנן ד"ה ואתחנן), והמדרש (ב"ר מ"ח י') אתה אמרת יקח נא וכו' (בראשית יח ד) (בפרשת וישב בעניני חנוכה). לכך נ"ל דלא ינוכה להם, ובהקדים מה שפירשתי בפרשת בא על אמרם (ברכות ט' ע"א) שלא יאמר אותו צדיק, והפסוק (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וכי אברהם אבינו אוהב ממון היה, והפסוק (שמות ו ה) וגם אני שמעתי וגו', ואמרם (ויק"ר ל"ב ה') דבשביל שלא היה בהם דלטורין נגאלו, עיין שם כל הדרוש.