פירוש על שמות 16:26

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. מה סיפר משה רבינו לישראל כי הקב"ה בירך וקידש זה היום. כי בימי משה נהיה שבירך ויקדש את השבת. וכן אמר רבי ישמעאל ברכו במן בלחם משנה. וקידשו במן. דכתיב ויום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות יו כו). וכל כך למה נהיה כי בו שבת במעשה בראשית מכל מלאכתו.

ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר. זה יום רביעי לחדש, ומחר זה יום חמישי לחדש, ובהשכמת יום ששי בנה מזבח, זו דברי המכילתא, ועיינתי אני במס׳ שבת בפ׳ אמר ר׳ עקיבא בברייתא תנו רבנן בששי בחודש ניתנו עשרת הדברים לישראל, ר׳ יוסי אומר בשבעה בו, אמר רבא דכולי עלמא בראש חדש אתו למדבר סיני כתוב הכא ביום הזה, וכתיב החדש הזה לכם (שמות יב ב), מה להלן ראש חדש, אף כאן ראש חדש, ודכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), וכתיב התם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג), מה להלן בעיצומו של יום, אף כאן נמי בעיצומו של יום, כי פליגי בקביעא דירחא, ר׳ יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא, ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחי, ואע״פ שר' יוסי נימוקו עמו, ואמר יום אחד הוסיף משה מדעתו, לא עמדה הלכה כמותו, אלא לפי שאמר בשבעה בו והוצרך לומר יום אחד הוסיף, וקרא לא דייק כוותיה, מ״מ נראין הדברים כרבנן שאמרו בשני בשבת הוקבע ראש חדש סיון כמו שכתבנו למעלה, שר״ח ניסן הוקבע יום ו׳, ור״ח אייר יום ז׳ ויום א׳, וביום ראשון באו למדבר סיני, ואכלו את המן חמשה ימים קודם לשבת, שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו), לפי שהיה מדבר אליהם ביום ראשון על ירידת המן, אמר להם ששת ימים, כלומר ששת ימי שבת, אבל הוא עד הבקר לא נמצא שנאמר ובקר וראיתם את כבוד ה׳ (שם שם ז), וראש חודש סיון הוקבע בשני בשבת כרבנן, ובו ביום באו במדבר סיני, אותו היום היו טרודים מן הדרך ולא אמר להם כלום, ביום שני שהוא שלישי בשבת אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ברביעי בשבת אמר להם מצות הגבלה, בחמישי עשו פרישה שהוא רביעי בחדש, שנאמר וקדשתם היום, זה יום רביעי בחדש, ומחר זה יום חמישי בחדש, שהוא ששי בשבת, וביום השבת שהוא ששי בחדש, קבלו עשרת הדברות והוא יום חג השבועות, יום מתן תורה, יום חמשים ליציאת מצרים, לכך נאמר תחת התפוח עוררתיך (שה״ש ח ה), ואומר בתפוח בעצי היער (שם ב ג), מה תפוח זה מוציא פירות לחמשים יום משתפרח, כך התורה נתנה לחמשים יום לגאולת ישראל, ונתנה תורה לסוף שבעה דורות, אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, ומשה, שהן סוף שבעה שבועות לגאולתן, שהוא יום שביעי המקודש, כי בו שבת מכל מלאכתו.

על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן, לקטו לחם משנה (שמות טז כב), וקדשו במן, וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו). זכור מנוקד בשני טעמים, מפני אורך הדבור לחבירו אחר, וגם נפסק בארבעה פסוקים, וכן לא יהי׳ לך נפסק בארבעה פסוקים, הכל י״ח פסוקים, מן וירד עד לא תחמוד, כנגד שירת אז ישיר שמונה עשר עם ה׳ ימלוך, וכנגדן שמונה עשר ברכות של תפלה.