Chasidut על שמות 16:33

אך קשה מאד לפי זה על ר' ישמעאל, היכי פליג על מדה בתורה וכו'. ונ"ל ליישב, דהא י"ל קושית התורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני באופן אחר, ומקודם נקדים לפרש רש"י (בדיבור הסמוך [ד"ה שבת]) ושבתה הארץ שבת לה', לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית (שמות כ י), ועיין ברמב"ן ומזרחי. והנ"ל בזה, דעיין בכלי יקר מה שכתב הטעם על השיטה ושפתים ישק, ואף אני אענה חלקי בסגנון הזה, דהנה ניזונו ישראל במדבר במן והיא השגחה גלויה, וראתה חכמתו יתברך שיפסק המן בהיותם בארץ, או שאם יהיה תמידי גם היא יתחשב לטבעי, או כדי שיהיה הבחירה החפשית מוחלטת והבן כנ"ל, ויהיה מאיזה טעם שיהיה. והנה כפי ההשקפה יראה שנעתקו ממזון ההשגחיי למזון הטבעיי, אבל באמת זה אינו, דכמו שאז היינו ניזונים במזון השגחיי, כן גם עתה במזון השגחיי ההוא עצמו, וכן מעתה ועד עולם, רק ההפרש שאז בהשגחה גלויה, ועכשיו בהשגחה מסותרת ומעוטפת, וראתה חסדו יתברך לעורר אותנו על זה הקוטב, ולכך ציוה בלקיחת הצנצנת המן (שמות טז לג). וזה טעם השמיטה לדעתי, דמורה לנו שמזון הזה מתבואת הארץ הוא ממש כמו המן, ולכך כמו במן וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו). ככה בשדה דוגמא לזה ובשנה השביעית לא יהיה בו (בו), דביום השביעי אי אפשר דהרי התבואה עומדת בקמותי' עידן עידנים, כנ"ל בטעם השמיטה. ועל פי זה נ"ל לבאר מה שאמרו רז"ל (תנחומא בשלח סי' כ') לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. דלכאורה תמוה דהמן נמשך ארבעים שנה (שמות טז לה), והתורה לעד ולנצח נצחים. אבל הענין הוא, מי שמשקיף בשכלו שגם עתה אוכל מן, משליך על ה' יהבו ויכול לעסוק בתורה כנ"ל. והנה בזוהר (ח"ב פ"ח ע"א) הקשה על יום השבת, וכיון דלא משתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה. ותירץ דמההוא יומא מתברכין מיניה כל שית יומין עילאין וכו', עיין שם. והנה כעין הקושיא זו יש להקשות על השמיטה שהיא קדושא והיא מסטרא דברכה כנודע, והנה שם אלקים שהוא דין מורה על הצומצום, מה שאין כן הויה רחמים מקור השפעות. והיינו דכתיב בשבת בראשית ויום השביעי שבת לה', ר"ל לשם ה' שהוא מקור השפעות, וכן הכא כתיב (הארכתי) בשמיטה בשבת לה', ומפרש בקרא דבתריה, דהיינו שעל ידי זה (ויקרא כה ג) שש שנים תזרע שדך וגו', וזה ממש דברי רש"י שבת לה', לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית, והבן. והנה במעולפת ספירים מביא בשם רעיא מהימנא דבנתינת התורה הוציא ישראל ממשא חקי הטבע, ועל פי זה מקשר שני הדרשות של בהבראם (בראשית ב ד), בה"א בראם (ב"ר י"ב י'), באברהם (ב"ר י"ב ט') עיין שם. ועל פי זה נ"ל שגם השלשה דרשות (במדרש רבה בראשית) אנו ניזונים בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל משה שנקרא ראשית, מתאחדין זה עם זה, וגם עם הדרשות שמביא הרעיא מהימנא הנ"ל, דהנה העולם נברא בשביל ישראל, והם באו לעולם על ידי התורה, והתורה בא להם על ידי משה כמבואר במנחות (נ"ג ע"ב) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, וכן זה מזה, עיין שם והבן. והנה לפי זה יש לומר דלכך נאמר כאן בהר סיני, להורות דכמו מעמד הנבחר הוציאם מהטבע, הכי נמי ענין שמיטה כמ"ש. ולפי זה אינו מלמד כלל אף לעצמו לענין הפרטים, והבן. או יאמר, דלכך נכתב בהר סיני כאן, להורות דהתורה דניתנה אי אפשר לקיים רק ביסוד הזה שהשמיטה מורה עליה, וכמאמר רז"ל לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן כמ"ש לעיל. והנה איתא במסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב) תנו רבנן ואספת דגנך וגו' (דברים יא יד), מה תלמוד לומר וכו', הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, ור' שמעון אומר וכו', עיין שם. והנה בהאי ענינא כתיב שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה, ואם כן לר' שמעון אינו מיירי על אופן המעולה, דהא הוי כמו ואספת דגנך והבן, מה שאין כן לרבי ישמעאל. והנה ר' שמעון תלמודו של ר' עקיבא, כמו שאמרו רז"ל (יבמות ס"ב ע"ב) עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, והם ר' מאיר ר' יהודה ור' שמעון, וסתם ספרי ר' שמעון וכלהו אליבא דר' עקיבא. והנה ר' עקיבא אזיל בשיטת ר' שמעון, דודאי ר' שמעון אזיל בשיטת ר' עקיבא רבו, ואם כן אין לומר דמיירי הקרא באופן המעולה בהיות ישראל למעלה מן הטבע על דרך שניתנה התורה, דאם כן אמאי אמר תזרע שדך, וכן ואספת את תבואתה, ואם כן אין לומר דלכך נאמר בהר סיני כמ"ש, אלא ודאי דמלמד הפרטים, ומדה היא בתורה בדבר שהיה בכלל כנ"ל, אבל רבי ישמעאל לשיטתו דגם באופן המעולה דלא ימוש (יהושע א ח), אמר הנהג בהן מנהג דרך ארץ, אם כן יש לומר שפיר דלכך נאמר בהר סיני כמ"ש, ואינו מלמד כלל על הפרטים אף על עצמו, ולא קשה מידי כנ"ל.

הענין הוא כי בהיות ישראל במצרים בכור הברזל נזדככו כל כך עד שבחמשים יום יכלו לקבל התורה מחמת הזדככות גופם ומחמת זה הוצרך לקרוע להם ים סוף שילכו בתוך הים כי היה ההכרח להיות הסדר כך בכדי שיזדככו יותר ויותר עד שאחר כך במתן תורה אמרו רז״ל ספסקה זוהמתן והיו הולכים ומזדככים באופן שהיה הגשמיות הלוך וחסור עד שאחר קריעת ים סוף הזדככו כל כך עד שיוכלו לקבל חיות העליון בלי שום לבוש מחמת הזדככות חומרם הגשמי כי השפע נשפע מלמעלה כפי עובי המקבלו ודקותו החיות הבא מלמעלה נמשך על ידי הדבור שנקבע בפה האדם כנודע לכן תיכף אחר קריעת ים סוף נאמר להם פרשת המן ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו שכל אדם יקבל החיות העליון בלי שום לבוש רק לחם אבירים אכל איש (תהלים ע״ח, כ״ה) ועל ידי מה יהיה המשכה דבר יום ביומו רצה לומר על ידי הדבורים שמדברים מידי יום ביומו בדבורי האמת והתורה עד שלאחר שחזרו לגשמיותם ונתעבה חומריותם לכך ההשפעה היורדת מלמעלה מתלבשת בכמה לבושין כפי כח המקבלים ואם כן גם היום בהוה יש בחינת מן אך הוא על ידי לבושין לכל אחד מתלבש חיות שלו בכלי כל אחד לפי בחינתו דהיינו הדבר שממנו באה לו פרנסתו והחכם עיניו בראשו (קהלת ב׳, י״ד) להבין כי חיות הבורא ברוך הוא הוא שנתלבש בדבר ההוא ומצמצם את עצמו באותו דבר והוא רק כלי אל החיות העליון. לכן אמר השם יתברך אל משה קח צנצנת אחת ותן וגו׳ והנח אותו לפני ה׳ למשמרת לדורותיכם רצה לומר כי לדורות הבאים שנתעבה חומריותם עד שלא יוכלו לקבל החיות כי אם על ידי כלי צריך להתלבש בכלי הגשמי כפי המקבלים וזהו קח צנצנת רצה לומר כלי ותן שמה מלא העומר מן רצה לומר מן החיות מתלבש בתוך הכלי שהוא הצנצנת וכן היום יש גם כן קריעת ים סוף ואחר כך בא המן כי בכל יום אנו אומרים שירת הים וצריך לצייר בדעתו כאלו אומר השירה על הים כבאותו פעם ונעשה באמת למעלה בחינת קריעת ים סוף כנודע כשאומר בכוונה שלימה כאמור בזוהר הקדוש מזה ואחר כך מקבל החיות כאמור כל אחד לפי בחינתו לכך כתב השולחן ערוך טוב לומר פרשת המן בכל יום למען ידע כי פרנסתו באה בהשגחה עליונה והבן:

ויאמר משה וכו' למשמרת לדורותיכם (שמות טז לג). קבלתי מכתבי מהרמ"ע כל מקום שנאמר לדורותיכם, הוא בעת שיהיו כל הדורות ביחד היינו לימות המשיח והתחיה במהרה בימינו, כן הבנתי מדבריו ואין כאן מקומו: