Chasidut על שמות 19:1

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני וגו' ויחן שם ישראל נגד ההר וגו'. (שמות י״ט:א׳)
איתא בש"ס (שבת פח.) דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי בירחא תליתאי וכו'. והענין, בזה דהנה בעת שהבריאה עדיין מכרת תמיד שהיא נברא מן השי"ת והשי"ת בוראה, אז יש להבריאה טענה ותקיפות גדול לטעון אתמול הייתי מוטל גולם לפניך, מאחר שיש לכל בריה ובריה טענה על כל פעולה ופעולה לך לאומן שעשאני, מאחר שהיא מכרת תמיד שאין לה כח בפני עצמה, וכל כח חיותה הוא מן השי"ת. ומצד טענה הזאת לא שייך שהעבודה תהיה נקראת על שם האדם. ומאחר שעלה ברצונו הפשוט שהעבודה תהיה נקראת על שם העובד, ותהיה נקראת יגיע כפו של אדם, ע"כ הסתיר השי"ת את הבהירות הזאת, והבריאה אינה מכרת תמיד איך שכל כחה הוא מן השי"ת, ונדמה לה שיש לה כח בפני עצמה. וכשאדם בוקע את ההעלם על ידי תורה ועבודה, אז בא בחזרה אל זה האור שהיה להבריאה מקודם, ורק החילוק הוא, שעתה הוא על ידי עבודת אדם ונקרא העבודה על שם העובדה. וזה נקרא תליתאי, כי תליתאי נקרא מה שנתחזק אצל הבריאה האור הזה שהיה לה מקודם, ועתה נתחזק בקנין גמור על ידי עבודתה, וכדאיתא בש"ס (שבת קמו:) עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, והיינו מאחר שהיה עדיין עד שלשה דורות שמץ מן הטענה והתקיפות לך לאומן שעשאני. וזה פי' אוריאן תליתאי, כדאיתא בזוה"ק (מצורע נג:) אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע, והיינו שעל ידי תורה ועבודה באו בחזרה אל האור הזה שהיה סתום מקודם מה שהשי"ת העלים מהם, ועתה באו בחזרה על ידי עבודתם אל זה האור ונתחזק אצלם בקנין גמור. ועל זה מסיים הכתוב, ויחן שם ישראל נגד ההר, ואיתא (במכילתא) והובא (ברש"י ז"ל על מקומו) כאיש אחד בלב אחד, היינו מאחר שבאו על הבהירות הזאת, ממילא לא היה אצלם שום פירוד לבבות. כי כל הפירוד נמשך רק מזה שנסתר אצל האדם ההכרה הזאת, אבל בעת שמכיר איך שכל הבריאה הוא נברא מן השי"ת, ומכיר שאל אחד בראנו, אז אין שייך שום פירוד, כמאמר הכתוב (מלאכי ב׳:י׳) הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו מדוע נבגוד איש באחיו וגו'. ובעת מתן תורה שבאו אל ההכרה הזאת, לזה חנו נגד ההר כאיש אחד בלב אחד, שלא היה אצלם שום פירוד. ומסיים הכתוב, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, וקול איתא בזוה"ק שהוא פנימאה, והיינו שאם אתם לא תרצו רק בהקלא פנימאה, והיינו לעומק הרצון של השי"ת, שלא תרצו להיות בלבושים מסתירים רק תרצו תמיד לשמוע בהקלא פנימאה להביט לעומק הרצון של השי"ת. ושמרתם את בריתי, והיינו שתצמצמו את ההשפעה שלא תלך רק לעושי רצונו, כי מצד השי"ת הוא כעין דאיתא בש"ס (תענית ז.) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים, ורק האדם צריך להגביל את ההשפעה שלא תלך רק לעושי רצונו, וכמו שביקש משרע"ה ונפלינו אני ועמך, וכדאיתא בש"ס (ברכות ז.) ביקש שלא תשרה שכינה רק על ישראל. ואז, והייתם לי סגלה מכל העמים, והיינו שאז יראה השי"ת לישראל שאהבת השי"ת עם ישראל הוא כעין סגולה, וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח) כי סגולה הוא בלי שום טעם, כמו שמצינו סגולת מלכים שאין אדם מבין את היקרות של האוצר, כן יראה השי"ת לישראל שאהבתו עם ישראל הוא בלי שום טעם, ואהבתו הוא למעלה מכל סדר העבודות:

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני וגו' (שמות י״ט:א׳).
איתא בש"ס (שבת פח.) דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי וכו'. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמחמת שרב חסדא היה יושב בגודל אהבה ותשוקה לד"ת, ושמו מורה עליו על רב חסד, היה מאיר על ההוא גלילאה לדרוש זאת הדרשה. וזה מורה לשון הש"ס עליה דרב חסדא, היינו שרב חסדא האיר לו זאת הד"ת. וזה שדרש בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי, וענין אוריאן תליתאי מורה, כי באמת מנהג השי"ת עולמו בחסד אל כל היום, והשורש של כל הבריאה הוא בחסדו של השי"ת. אך אם האדם יראה את החסד הזה מפורש אז לא יהיה מקום כלל לעבודה, ע"כ העלים השי"ת את החסד הזה מן האדם ואז יש מקום לעבודה של אדם. ואם האדם בוקע את ההעלם הזה יראה, שבאמת אפילו ההעלם הזה הוא הכל בחסדו של השי"ת, מחמת שרצה שיהיה מקום לעבודה ויהיה נקרא יגיע כפו של אדם, על כן העלים השי"ת אורו, כמו שכתיב (תהילים ק״ג:י״ז) וחסד ד' מעולם ועד עולם וגו' היינו שמכיר שההתחלה שהתחיל השי"ת להאיר לו, ואח"כ ההעלם שהעלים השי"ת ממנו הוא הכל מחסדו. וזה נקרא אוריאן תליתאי, כי מה תורה דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע כדאיתא בזוה"ק (מצורע נג:), כי תליתאי נקרא אחר שבא האדם בחזרה אל החסד הראשון על ידי עבודתו. ואף שאיתא בזוה"ק (קדושים פ:) אורייתא מסטרא דגבורה נפקת, זה הכל קודם שבוקע את ההעלם, אז נדמה לו שאורו של השי"ת וההעלם הם שני הפכיים, וזה מורה מסטרא דגבורה נפקת, אבל אח"כ רואה באמת שהכל הוא בחסדו, שגם ההעלם הזה הוא מחמת שהשי"ת הוא רב חסד, ורצה שיהיה לאדם חלק בעבודתו אשר הוא עובד, לזה העלים השי"ת ממנו את החסד הזה כדי שיהיה מקום לעבודה ואז נקרא אוריאן תליתאי. לעם תליתאי, זה מורה כדאיתא בש"ס (שבת קמו.) עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו. והיינו כמו שאיתא בזוה"ק (נשא קכח.) שהשי"ת בעת בריאת העולם פריס פרסא, והיינו שהציב מסך המבדיל בין אורו של השי"ת לתפיסת הבריאה, כי בלא המסך הזה לא היה מקום כלל לעבודה, מחמת שכל הבריאה הכירה שנכללת באחדות הגמור, ע"כ הציב השי"ת את המסך הזה. והאדם בעבודתו צריך לבקוע את המחיצה המבדלת, ולראות איך על ידי דברי תורה יתאחד תפיסתו עם אורו של השי"ת. וכל זמן שהאדם אינו רואה זאת מפורש בד"ת, שתפיסתו נתאחד לגמרי עם אורו של השי"ת, אז צריך האדם להכיר את עצמו שעדיין הוא בעל חסרון ועדיין לא עבד בשלימות. וזה מורה עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו. ואף שאיתא בש"ס (יומא כח:) אברהם אבינו קיים כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין, וזה מורה שהוא כבר ראה שכל הפרטים שלו נתאחדו לגמרי על ידי ד"ת באחדות הגמור, אבל בקביעות לא היה עדיין עד שלשה דורות, והיינו שיהיה נשאר זאת בקביעות אצל ישראל, זה לא היה עד שלשה דורות, וזה מורה עם תליתאי:

בתנחומא (יתרו סי' ח') בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט א). ילמדנו רבינו החושש בפיו, מהו שמטילין לו סם לתוך פיו בשבת לרפאותו. כך שנו רבותינו החושש בפיו מטילין לו סם לתוך פיו בשבת, מפני שספק נפשות הוא וכל ספק נפשות דוחה את השבת, אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, מנין, אמר רבי אלעזר בן עזריה קל וחומר ממילה שהוא אחד מאבריו של אדם אמרה תורה דוחה את השבת, כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה, עד כאן המדרש. והוא תמוה מאי ענין שאלה זו לזה הפסוק. ונ"ל בהקדים מה שכתבתי לעיל על רש"י בנימוקי החומש (בפרשת שמות, ד כד) בפסוק ויהי בדרך במלון וגו' שם (ד"ה ויבקש) אמול ואצא, סכנה היא לתינוק, ובתוספת נופך דהיינו דשני הקושיות של הפרשת דרכים על המזרחי חדא מתורצת בירך חברתה, דמה שהקשה על המזרחי דאישתמיטתיה דברי התוספת, ומה שהקשה אם כן וחי בהם (ויקרא יח ה) בישראל למה. דנ"ל ברור דתירוץ המזרחי הוא תירוץ של התוספת, דהתוספת סתמו דבריהם והוא פירשם, והא דהקשה וחי בהם בישראל למה, כבר כתבו התוספת כי היכי דלא נילף מרוצח ונערה המאורסה. אלא אי קשיא הא קשיא על המזרחי, כיון דמפורש בגמרא הנ"ל דעל כל פנים אינו מציוה טפי מעל קידוש השם, אם כן מאי קשיא ליה כאן, דכל מה שתירצו שם הכי נמי כאן. והנ"ל על פי דברי המאיר נתיבים, ועל פי מה שהוספתי, דעל דברי המאיר נתיבים קשה אם כן מאי קא מבעיא ליה, הא ודאי מצוה בקידוש השם, כיון דלא שייך ליכא מידי וכו', וצריך לומר דהא גופא מספקא ליה אי סברת חוץ הוא כדברי התוספת או לא, ואם כן קושית המזרחי שפיר הא בכאן לא שייך ליכא מידי וכו', ומתרץ דהוי סברת חוץ, ודו"ק. ומיהו עדיין קשה דהוה ליה לפשטו מכאן, וצריך לומר כמ"ש הפרשת דרכים דאין להכניס אחר לסכנה, וזה דברי רש"י ודו"ק.