Chasidut על שמות 19:2

ועוד י"ל, בהקדים אמרם ז"ל (תנחומא נצבים סי' א') אלמלא היו ישראל באגודה אחת, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. והוא מבואר על פי המדרש רבה פרשת חקת (סי' ב') ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין על ידי שהיה דלטוריא, אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה יוצאין למלחמה ונוצחין, מפני שלא היה בהן דלטורין, עד כאן עיין שם. אם כן מבואר דסיבת נצחון המלחמה הוא על ידי האחדות. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (תהלים ג' ב) ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי, שהוא כפל לשון. והכי פירושו מה רבו לשון הגדלה, כמו מה רב טובך וגו' (תהלים לא כ), צרי היינו האומות עובדי כוכבים ומזלות בזמן שרבים קמים עלי עלי דייקא, היינו אנשי ארצי ואין אחדות והם בבחינת רבים, והבן. ואמנם כשיש אחדות בין ישראל, נקראים בלשון יחיד, כדכתיב (שמות יט ב) ויחן שם ישראל וכפירוש רש"י שם (ד"ה ויחן), עיין שם. והנה כשהם רבים ועם כל זה יש אחדות ביניהם, אז האחדות הוי דבר יותר יקר. והיינו (במדבר כב ג) ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, דאף שרב, מכל מקום הוא (לשון יחיד), לכך ויגר, והבן.

ואחשוב שלזה כיון הפסוק ביחזקאל באמרו (יחזקאל לד, א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, פירשו המפרשים שירבה אותם כצאן, אבל חשובים את בעיני כאדם. שיש לדקדק באומרו אדם אתם, הלא אדם לשון יחיד ואתם לשון רבים והוה ליה למימר אנשים אתם וחז"ל הרגישו בזה ודרשו יבמות ס"א. אתם קרוים אדם וכו'. ועם דרכנו יאמר נא בענין זה, כי הבטיחם הנביא על הגאולה שיהיו נדונים לפניו כמרובים, אף שעד עתה בעת העונש דן אותם כיחידים, וכאמור. ואמנם, נודע הדבר כי בעת שיש אחדות בישראל דינם כרבים כי כל אחד מישראל כלול מכולם ועולה לסך רב, וגם מאחר שהם בכנופיא כרבים דמי, משא"כ בעת יפרדו לבבם וכל אחד ואחד הוא יחיד בפני עצמו אזי גם לפני הש"י נדונים כיחידים, והאות על זה כי בעון שנאת חנם חרב בית המקדש (גיטין נ"ה:) כי נדונו לפניו בתורת יחידים וההיפוך חבור עצבים כו' ולא מצא הש"י כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום (במדבר רבה כא, א) שע"י השלום הם נדונים לפניו כמרובים. ולז"א ואתן צאני שתהיו מרובים בעיני, ואימתי יהיה זאת, בזמן שאדם אתם שכולכם תהיו בחינת אדם א' בכנופיא כאומרו (שמות יט, ב) ויחן ישראל נגד ההר ודרז"ל (מכילתא) שהיו כולם בלב א'.

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני וגו' ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות י״ט:ב׳).
אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שדרך נוסעי מדבריות בעת שחונים, חונים תחת ההר, כדי שההר יגין עליהם מרוחות ושרב, ופניהם מביטים להעולם. וכאן כתיב ויחן שם ישראל נגד ההר, שחנו אחוריהם להעולם ופניהם לההר, שרק כל מגמתם היה לההר שעתידים שם לקבל התורה, שלא רצו להביט על דברי העוה"ז, רק עומדים מוכנים לקבלת התורה. ולזה כתיב ויחן שם ישראל, ופירוש (רש"י ז"ל והוא ממכילתא) כולם כאיש אחד בלב אחד, כי כל הפירוד נצמח בעת שאדם פונה את עצמו לדברי העוה"ז, אבל כאן שלא רצו להביט לדברי העוה"ז, לא היה שום פירוד אצלם, רק כאיש אחד בלב אחד. וזה הענין שאנו אומרים בהגדה, אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, ואיזה טובה היה לנו מקריבת הר סיני בלתי קבלת התורה. אך שבהקריבת הר סיני עצמו בלי קבלת התורה, נתבררו ישראל שלא רצו להביט לדברי העוה"ז, רק לשמוע מה יצוה ד' להם: