Chasidut על שמות 2:10

ואכן גדולה לגימא וכו' שמקרבת הרחוקים וכו' שבשכר (שמות ב', כ') קראן לו ויאכל לחם זכו בניו לישב בלשכת הגזית וכו' (סנהדרין ק"ג:) כי בשביל חתיכת לחם זה שנתן יתרו למשה ונתקיים בו (קהלת י"א, י') שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, כי משה נקרא על שם המים כמאמר הכתוב (שמות ב', י') כי מן המים משיתהו, וזכות זה גרם לו אשר נטהר לבבו ואבריו קצת בתחילה עד שזכה לשמוע ותגיע השמועה לאזניו שיאמין כי הכל מאת ה' הוא, ולזה אומר הכתוב כאן וישמע יתרו כהן מדין כלומר אף שהיה כהן מדין ועבד כל עבודה זרה בעולם אף על פי כן זכה לשמוע ונכנסה באזניו, והטעם הוא עבור שהוא חתן משה והאכיל פרוסה למשה ונתן לו בתו, זכה לשמוע ולהאמין את כל אשר עשה אלהים למשה וגו' פירוש שהאמין כי כל העשיות שעשה משה לא בכח ידו ולא בחכמתו עשה, רק שאלהים עשה זאת למשה, שיעשה בכחו כל העשיות והנסים המופלאים, ועל כן אמרו חז"ל מה שמועה שמע וכו' כלומר מאיזה שמועה סיפר כאן הכתוב לחידוש שהגיע השמועה הזאת לאזני יתרו, ואמרו קריעת ים סוף ומלחמה עמלק, כי אלו שניהם היה בכח ידי משה כמאמר הכתוב (שמות י"ד, כ"ז) ויט משה את ידו על הים ואומר בוקע ים לפני משה, וכן במלחמת עמלק נאמר (שמות י"ז, י"א) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, מה שאין כן מכות מצרים שהיה גם על ידי אהרן ועל ידי הקב"ה בעצמו כמאמר חז"ל (תנחומא וארא סוף י"ד) ונס המן היה גם כן מאת הקב"ה לבד. וקריעת ים סוף ומלחמת עמלק היו בידי משה, והעיד הכתוב אשר גם באלה הנסים שנעשו על ידי משה האמין אשר עשה אלהים זאת למשה, ובכחו עשה הכל, כמו בים סוף שאמרו חז"ל (שמות רבה כ"א, ו') שנתן הקב"ה ימינו לימין משה וראהו הים וברח, ובמלחמה עמלק אמרו חז"ל (ראש השנה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם בשמים היו מתגברין וכו', ועוד הנה ידוע מכוונות האר"י ז"ל בסוד נטילת ידים שהעיקר בהן ההגבהה למעלה שעל ידי זה מתיחדים כל העשרה מאמרות שבהן נברא העולם כאשר הארכנו בזה במקום אחר, ובזה תרד ההשפעה וברכה לעמו ישראל, ועל כן כאשר ירים משה ידו ביחוד שמו יתברך וגבר ישראל, וממילא מכל שכן דכל שכן שהאמין כי הוציא ה' את ישראל ממצרים כי אם האמין בנסים שנעשו על ידי משה שהכל מאת ה' הוא ולא עשה משה בשום כח אחר רק בכח ה', מכל שכן במכות מצרים שהיה מהם שנעשו על ידי ה' לבדו, שלא יכחישנה לומר מקרה הוא וכדומה, רק שה' פעל כל זאת. וזה פירוש מאמר חז"ל (בילקוט רמז ר"מ) בפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו שהקשו אם במשה האמינו בה' וכו' פירוש אם האמינו בנסים שנעשו על ידי משה שהכל מה' הוא מכל שכן בדבר שנעשה ביד ה' בעצמו.

ועוד נראה לפרש המאמר הנ"ל, על פי שפירשתי לפרש הפסוק (משלי א ב) לדעת חכמה ומוסר וגו', במזמור (תהלים ח ב-ה) ה' אדונינו וגו' (תהלים ח ה) מה אנוש וגו', ובפסוק (דברים ד ו) כי הוא חכמתכם וגו', ומה שדרשו רז"ל (שבת ע"ה ע"א) איזו היא חכמה ובינה שהוא לעיני העמים וכו'. ומאמר רז"ל (ברכות י"ז ע"א) הלומד תורה שלא על מנת לעשות, נוח לו שלא נברא. ולהבן איך חכמי האומות לשיטתם, וחכמי ישראל לשיטתם. ומה שדרשו (חגיגה י"ב ע"א) על כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי (ישעיה נז טז), והבן זה. ונקדים עוד מה שאמרתי (במסכת שבועות דף ג' ע"ב) ליישב הגרסא קשיא הך דאלו הן הלוקין, שרש"י (ד"ה קשיא) מחקו. ולי נראה לקיים הגרסא, דבלאו הכי יש לתמוה איך יתפרש אי הכי קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, אי נגרוס קשיא הך דאלו הן הלוקין, דלשון אי הכי לא שייך אחר קושיא הנ"ל. לכך נראה דהכי פירושו, דבאמת מאלו הן הלוקין לא קשיא כמ"ש רש"י, אך דלולי זה לא קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, ועל ידי זה קשיא שפיר מר' יוחנן אר' יוחנן, דבלא זה הוה אמינא דר' יוחנן לשיטתו דסובר דחייבי מיתות בית דין בכלל מלקות (מכות י"ג ע"ב), דדריש את כל דברי התורה (דברים כח נח), וע"כ ממילא דלוקין על לאו שאין בו מעשה, כפי הא דמקשה שם אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי, וממילא דלרבי עקיבא דלא דריש מכאן אין לוקין על לאו שאין בו מעשה, ואם כן לא קשיא על ר' יוחנן דסתמא דאלו הן הלוקין דאתיא כר' עקיבא כמו דאיתא שם בגמרא, אבל מכח דמשנינן לעשות כתיב, אף דלפי ההוה אמינא דכאן אין צריך להאי שינויי, מכל מקום די בזה דאינו מוכרח משם דהא באמת לעשות כתיב, ואם נימא דר' ישמעאל סובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה, הוא ודאי מטעם אחר כדמפרש במכות (דף ט"ז ע"א) למאן דאמר דסובר כן עיין שם, ואם כן לא מוכח מסתמא דאלו הן הלוקין מידי, ואם כן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, והבן זה כי נכון הוא מאד בס"ד. היוצא מזה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין. והנה בפרשת ויקרא (ה יז) איתא בתו"כ והוא לא ידע ואשם ונשא עונו, אמר ר' עקיבא מי שאכל חלב ודאי בשוגג, מביא חטאת בסלע. ספק, מביא אשם בשתים. ואם כך ענש הכתוב במי שבא לידו ספק עבירה בשוגג, על אחת כמה וכמה שמשלם לעושה מצוה, עד כאן. אם כן לפי זה נשמע דמהעונש יובן השכר דידיעת הפכים בשוה. והנה לפי זה מהא דלאו שאין בו מעשה דאין לוקין, נשמע דלא המדרש עיקר אלא המעשה, והבן. והנה בטעם דאין מפטירין, נראה שהוא משמרת שלא יעברו על לאו דלא תותירו (שמות ב י), והוא נכון. והנה אם ארבעים בכתפים, אין צריך למשמרת הזה, דמהיכי תיתי יניח זה מלאכול ויאכל דבר אחר ויספוג ארבעים כי לא עונש קל הוא, והוא כעין קושית הפני יהושע בגיטין בסוגיא דהמטמא והמדמע שם, שלא יהא כל אחד מנסך יינו של חבירו, עיין שם. וכדוגמתו איתא בגמרא שבת (דף ג' ע"ב) אדרבא איפכא מסתברא מבעוד יום, דאי שרי ליה וכו', עיין שם. אך דמשום זה צריך למשמרת הזה, משום דקיימא לן (פסחים פ"ד ע"א) מותיר בפסח אינו לוקה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ועל פי זה יתפרש המאמר חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, דהיינו דהחכם בעל החכמה רוצה לומר דזה עיקר השלמות ומעשים למה, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו', והיינו מטעם שכתבתי כדי שלא יבוא לעבור אלא תעשה, ואם כן מוכח דלאו שאין בו מעשה אין לוקין, וממילא מוכח דהמעשה עיקר, והוא פלא בס"ד.

ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו (שמות ב, י). הכלל הוא, כי יש אור ומים ואש וזה שנשמתו מאש יכול להעלות נשמתו עד מים וזה שנשמתו ממים יכול להעלות נשמתו עד אור ונשמת משה היה ממים. וזהו כי מן המים משיתהו, משיתהו הרמז להעלות עד אור. וזהו הרמז בפסוק (שמות לד, כט) ולא ידע משה כי קרן עור וכו', הרמז משה שנשמתו היה ממים עלה עד אור: