Chasidut על שמות 2:15

וּמֹשֶׁה, שֶׁהָיָה כָּלוּל מֵאָבוֹת, נֶאֱמַר בּוֹ (שמות ב׳:ט״ו): וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה עַל הַבְּאֵר, וּכְתִיב בֵּהּ (שם כד): וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן; וּכְתִיב בֵּהּ (שם טז): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם הוּא הַלֶּחֶם. הוּא דַּיְקָא, קָאֵי עַל מֹשֶׁה בְּעַצְמוֹ, שֶׁבִּזְכוּתוֹ אָכְלוּ הַמָּן.

ועוד י"ל, ולבאר מה דנאמר למשה מיד בנבואה ראשונה ושאלה אשה משכנתה וגו' כלי כסף (שמות ג כב). דהנה מבואר במדרש שמואל דהיכי דהורגו שלא כדין, הקב"ה מזמין עדים שיראו, עיין שם. ועל פי זה מבואר (שמות ב יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש רואה, אם כן דן משה ודאי דחייב מיתה כיון שלא הזמין השי"ת רואים, דהיה מסופק אם חייב על הכאתו, כיון שהוא על מצות פרעה ודינא דמלכותא דינא, אך אם אינו משוה גזירתו על כל בני מלכותא לא הוי דינא. והיינו וירא כי איש דייקא, אך הלא לעומת זה הלא נמסרו לכך בברית בין הבתרים (בראשית טו יג). אך י"ל הלא לא נאמר בפירוש למצרים (עיין רמב"ם הלכות תשובה פ"ו ה"ה). ועוד אף אם נגזר עליהם המצרים חייבים, כדרך שנאמר (אבות פ"ב מ"ו) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך וכו'. והנה נסתפק אם זכה בהן או לא, ומזה שאין רואה, שפט שחייב מיתה בדין, על כן ויך את המצרי. והנה אחר כך כששמע שהדבר נודע, חישב שזה אולי מורה שעשה שלא כדין, על כן ויירא מהשי"ת ונצטער ואמר אכן נודע וכו' (שמות ב יד), אבל לא מחמת מורא מבשר ודם שיעלה על גבר בוטח בה'. ועל כן כששמע פרעה, החליט משה בלבו שעשה שלא כדין, על כן ויברח (שמות ב טו), ולא החזיק עצמו למזיד ויקבל עליו המיתה רק לטועה ושוגג, ועל כל פנים אינו ראוי לנס, על כן ויברח וגם קבל עליו גלות בנפשו כדין. ומ"ש מפני פרעה, ר"ל מפני שמיעת פרעה, כי על ידי שמיעת פרעה נודע לו לפי דעתו שעשה שלא כדין, ועל כן היה שפל מאד בדעתו כי החזיק עצמו להורג נפש, ואם כי היה בשגגה, פגם גדול מאד היא ומה גם בחיק משה, על כן וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג א-ב), שקבל על עצמו גלות במדבריות ועשה שם תשובות גדולות במקום שאין רואה, ועל כן נקרא אז הר האלקים כי קדשו משה, ועל כן נבחר. ועל כן נקרא חורב, שהחריב שם את גופו וגשמיותו עד קצה האחרון וחטאתו נגדו תמיד, על כן (שמות ג ב) וירא ה' אליו מתוך הסנה, להראות לו כי מדבק בשפלים, על כן (שמות ג יא) ויאמר מי אנכי וגו' וכי אוציא וגו', הלא מגלגלין זכות על ידי זכאי ואני חייב גדול, על כן אמר לו השי"ת ושאלה אשה וגו', דהיינו שכר עבודה (עיין סנהדרין צ"א ע"א), ואם כן מבואר דלא נקנו לו, והמצרי חייב מיתה ושפיר עביד כדין וכדת כנ"ל.

ונקדים עוד דכתיב בפרשת שמות (ד יט) לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשיך. ופירש רש"י (ד"ה כי) הם שהלשינו עליו דתן ואבירם, ירדו מנכסיהן ואין דבריהם נשמעים למלכות, עיין שם. ועל זה קשה טובא. (א), מאי כל האנשים, הלא רבים שנים, וראוי לומר מתו האנשים, ובוודאי דזה כונת הרשב"ם שפירש פרעה והמלשינים. אבל הרשב"ם לשיטתו דפירש וימת מלך מצרים (שמות ב כג), מיתה ממש, מה שאין כן לשיטת רש"י (ד"ה וימת), וכן הוא מסורת רז"ל (שמו"ר א' ל"ד) שלא מת אלא נצטרע, אם כן מה הנחמה למשה להסיר פחדו. (ב), אם כבר הלשינו ובקש המלך להרגו וברח, מאי איכא במה שמתו המלשינים אחר שכבר נתוודע למלך. (ג), איך נתיירא משה לילך בשליחות השי"ת, כיון שכבר ראה שהצילו בדרך נס מחרב פרעה. (ד), אם זה שכעס משה עליו ואמר לו למה תכה רעך (שמות ב יג) הלשין עליו, זה שמשה עמד בפרץ לפניו, למה היה לו להלשין על משה, ובאמת גם בפסוק (שמות ב טו) ויבקש להרוג את משה, פירש רש"י (ד"ה וישמע) הם הלשינו עליו, אבל שם אינו מוכרח ששניהם הלשינו עליו, רק ברש"י פירש שם כן, מחמת הכרח הפסוק דמתו האנשים, אבל באמת תמוה הוא מאד. והנה נ"ל לפרש בהפסוק הנ"ל דלא נתיירא משה כלל מאימת מות, רק דעיקר היראה של משה היה שלא היה נחשב בעצמו שעל ידו יושפל פרעה ומשרייתא, שידע גודל חיזוק ותקפן למעלה בשרשן, ועיין בזוהר פרשת שמות (זוהר ח"ב י"ט ע"א) על הפסוק ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, שם ר' יהושע דסכנין אמר שהורד שר של מצרים ממעלתו וכו', ומה דאמר וימת כד"א כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, עיין שם. עד אמר רבי יוסי כתיב (זכריה יד א) הנה יום בא לה', עיין שם. והמבואר שם דהך וימת, נלמד מכי מתו כל האנשים. ואני אומר הרי זה בא ללמד, ונמצא למד מוימת מלך מצרים, כפי פירוש הזוהר דמשה היה מתיירא מתוקפו של פרעה ומצרים למעלה בשורשן, ולזה אמר לו כי מתו כל האנשים המבקשים, הם פרעה והפמליא דיליה שרצו להרגו, ור"ל דאתעדי שלטנותא דדהו מלעילא, וממילא אתעדי שלטנותא דדהו לתתא כנ"ל. אך לפי זה המבקשים את נפשך, אינו ענין לכאן רק לסימן בעלמא, והוא דחוק קצת.