Chasidut על שמות 2:23

ויתכן לומר עוד, דהנה הבטיח לו ית' עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ושמא ידאג משה אולי ישוב וניחם על הרעה לפרעה, דלרעה יש חזרה ולא לטובה כי רחום הוא (ברכות ז' ע"ב), לזה אמר (שמות ו ב) וידבר אלקים למשה, היינו מדת הדין שאליו מיוחס הדבור קשות שיעשה לפרעה, ויאמר אליו אני ה' הרחמים שממנו נצמח הדין, כמו שנאמר (שמות ב כג) ויזעקו ותעל שועתם, אם כן ודאי דאין חזרה. ולפי זה יובן (תהלים (כא יד) כ"א י"ד) רומה ה' בעוזך נשירה ונזמרה גבורתיך, והבן. או יאמר, על פי מ"ש בפסוק (שמואל א' (טו כט) ט"ו כ"ט) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך, ואם כן מבואר בפשיטות שהמדת הדין של פרעה, הוא רחמים לישראל ואין חזרה. ועל פי זה מדוקדק תיבת אליו, דהיינו אליו לישראל עמו, והבן.

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' (שמות י״ג:י״ז).
כתיב (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קדש ישראל לד' ראשית תבואתה וגו'. הענין בזה, דהנה בעוה"ז עיקר השמחה של האדם הוא בעת שמטריד דעתו ואינו רואה בבהירות אור השי"ת. כמו שאנו רואין שעיקר השמחה בעוה"ז הוא יין, כמו שכתיב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש. והיינו מחמת שיין מטריד דעתו של אדם, מזה נולד לאדם שמחה. כי אדם בעוה"ז אינו בנייחא במקום שעומד בבהירות אור. וכל זה הוא אצל האומות. שאני אצל ישראל שאצלם עיקר השמחה הוא בעת שעומדים בבהירות בלי שום דעה מטרדת, ורואין שמקבלים כל השפעתם מהשי"ת פנים בפנים. ולהיפך במקום שנסתר מהם אור השי"ת אין לבם בשמחה, אף שיש להם כל מיני טובות. והנה בגלות מצרים לא היה ניכר זה ההבדל בין ישראל לאומות. כי בגלות מצרים איתא (מכילתא) שעד עכשיו אין עבד יכול לברוח ממצרים, וביאר בזה כבוד אזמו"ר זלל"ה, שהיו משוקעים כ"כ בטובת מצרים עד שנדמה שטוב להם שם. והיו בנייחא מהטובות, אף שהיו מקבלים כל הטובות בהסתרת האור, שמחמת שהיו משופעים בכל מיני טובות, כמ"ש (בראשית י״ג:י׳) כגן ד' כארץ מצרים, היו בנייחא מאד אף שלא היו מכירין בכל קבלת טובה שמקבלים מהשי"ת. וכמ"ש (במדבר י״א:ה׳) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. ואיתא (ספרי) חנם מן המצות. והיינו שנדמה להם שמקבלים כל השפעתם בלי עבודה, לזה נקרא חנם. כמו שאיתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. כי לאחר ברכה מורה, שמכיר האדם שכל טובה הוא מהשי"ת, שאומר המוציא לחם מן הארץ. היינו שמכיר שד' הוא הנותן של הטובה, אז נותן לו השי"ת הטובה בקנין קבוע ומשלחן גבוה קא זכי ליה. זאת אינו נקרא בחנם, כי האדם יש לו קנין בהטובה. אבל קודם ברכה, שהאדם אינו מכיר עדיין שהשי"ת הוא הנותן של הטובה, אז אין לאדם שום קנין בהטובה, ואז נקרא לד' הארץ ומלואה, והאדם המקבל הטובה נקרא שמקבל בחנם. ולזה במצרים שלא היו עדיין ישראל מכירין שמקבלים כל השפעתם מהשי"ת ע"י עבודתם נקרא זאת חנם. ובהתחלת הגאולה של מצרים התחיל הבירור של ישראל שאינם רוצים שום טובה ע"י הסתרת אור ובדיעה מטרדת, והיינו שמזה שאנו רואין שהתחילו לצעוק אל ד' כמ"ש (שמות ב׳:כ״ג) ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים. שאף שהיה נדמה להם שלא חסר להם שום דבר, מ"מ לא היה לבם בנייחא מכל הטובות שלהם, מחמת שהיה ע"י הסתרת אור. הרי שהתחילו אז להכיר זה ההבדל בין ישראל לאומות, עד שבעת הגאולה נגאלו מזה לגמרי, כמו שאנו אומרים, ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם. אף שבאמת אין אנו מכירין החירות כי אכתי עבדי אנן. אבל כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שזה היה עיקר הגאולה, שהדיעה של ישראל נגאל ממצרים. והיינו כי גלות כזה שהיה אז שישראל היו בטרדות הדיעה, גלות כזה לא יהיה עוד. והיינו שישראל אף בכל מיני טרדות שיש אצלו צועק לבו אל ד' לראות באור השי"ת. וגמר הבירור הזה היה במדבר. כי על דור המדבר כתיב לכתך אחרי במדבר, ומדבר מרמז על הסתרת אור, וכמו שכתוב (דברים ה) המוליכך במדבר נחש שרף ועקרב. וכל זה מורה על הסתרות שהיה אצלם, עכ"ז העיד עליהם הכתוב לכתך אחרי. והיינו שהשי"ת הסתיר את אור פניו מהם. עכ"ז רצו עיקר להכיר אור השי"ת ולא רצו בהסתרת אור. וזה מורה אהבת כלולותיך, שעיקר התשוקה והאהבה של ישראל להתכלל באורו ית', מזה נתבררו לגמרי, כמו שמסיים הכתוב, קדש ישראל לד' ראשית תבואתה:

גם יאמר הכתוב אנכי ה' וגו'. כי מפרשי התורה כתבו במה שהחמירה התורה מאוד בעבודה זרה, והמינים טוענים הלא מגדולת העבד ניכר גדולת האדון כאשר הארכנו למעלה בפסוק זה, כי לפי שנשמת ישראל הם חלק אלוה ממעל ואם מכניע עצמו תחת שום שר או דבר אחר מצבא השמים אשר חוץ ממנו ח"ו, מהפך הקערה על פיה לעשות עבד כי ימלוך על אדוניו חלילה וחלילה, ועל כן אמר יהושע בתפלתו כאשר ראה שנהרגו ל"ו איש מאנשי ישראל (יהושע ז', ט') והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. פירוש לפי שכולם יודעין אשר חלק ה' עמו לבד ונשמותינו עמוסים מני בטן חלק אלוה ממש, וכאשר יתגברו עלינו ודאי כי יאמרו ח"ו כי חזק הוא ממנו כביכול, כי הן עם ה' אלה ולא הושיעה ידו לו, והבן. ועל כן במצרים נאמר (שמות ב', כ"ג) ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה כלומר שיותר עלתה שועתם על כבוד אלהים אשר כולם יודעין שהוא שורה בתוך כל אחד ואחד מישראל בשורש נשמתו, יותר מן העבודה המגיע להם בצערם כי כאבה נפשם מאוד על העדר כבודו יתברך, שמצרים ימשלו על נשמת שדי אשר בם. ולזה אמר ה' אל משה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, פירוש שצעקתם באה להיות צועקים אלי על העדר כבודי, ועל כן לכה ואשלחך וגו' למען לא יתחלל כבודי ח"ו. והוא אומרו אנכי ה' אלהיך, פירוש שאני אלהיך שלקחתי אותך לחלקי ונפחתי בך נשמת חיים חלק אלוה ממש כביכול ברוך הוא וברוך שמו ועל כן זה גרם אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' בכדי שלא תהיה תחת שום שר משרי האומות כנאמר למעלה, ועוד כי חסתי על כבודי שלא יתחלל ח"ו (ועל כן אמר אנכי ה' ולא אני ה', כי הכ' רומז על תיבת כבוד לומר שלמען שמי שלא יתחלל בגוים ויהיה כבודי במקומו עבור שידוע לכולם שאני אלהיך ונשמתך הוא חלק אלהים כנאמר). ועל כן,