Chasidut על שמות 20:16

אופן א', דהנה נסתפקתי בהא דקיימא לן (בחו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ה) אין אדם משים עצמו רשע, אם הוא דוקא בעבירה שיש בה מלקות, דמקרי רשע ופסול לעדות על ידי זה כמבואר בחו"מ סימן ל"ד, אם כן הרי פוסל את עצמו, ואדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן. אבל באין בה מלקות, דלא הוי רשע וכשר לעדות, נאמן. או דלמא דאינו נאמן כלל לומר דעשה שלא כהוגן. ולכאורה מסתבר כסברא ראשונה משני טעמים. א', מטעם דלא מקרי רשע בעבירה שאין בה מלקות כמבואר שם בחו"מ, והרי אין אדם משים עצמו רשע. אמרו טעם ב', הרי אין פוסל עצמו כלל בעבירה שאין בה מלקות, ואין מחייב עצמו בעונש מלקות וכדומה, ולא שייך אדם קרוב אצל עצמו, ולמה לא יהיה נאמן, כנ"ל לכאורה. והנה אם נאמר כך, נפשט ספק אחד דנשאל עליו הריב"ש, הביאו המשנה למלך בפ"ה מהלכות יסודי התורה הלכה ד', באם עבר על ידי אונס ממון אף דאין רשאי, אם ענשינן אותו בעונש הראוי לאותו עבירה, ועיין שם במשנה למלך, ועיין שם ברמב"ם בהלכה ד'. והנה אם נימא כמ"ש דאין אדם משים עצמו רשע, לא שייך רק בעבירה שיש בה מלקות, אבל לא בעבירה שאין בה מלקות, אם כן מוכח שפיר דאף אם הוא אנוס באונס ממון, מכל מקום עונשין אותו בעונש הראוי לו, ואונס ממון אינו פוטרו כלל מעונש. דהא במסכת כתובות (דף י"ח:) בסוגיא דעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה כו', מסיק דבאנוסים היינו מחמת ממון, בכל ענין אין נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע, עד כאן. ואם כן אם נאמר דעונשין בכהאי גוונא דאנוס באונס ממון, אתי שפיר דהוי עבירה שיש בה מלקות דלא תענה (שמות כ טז), דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין דמי, אבל אי אמרינן דאין עונשין באנוסין באונס ממון, אם כן שוב לא הוי עבירה שיש בה מלקות, רק עבירה שאין בה מלקות, אם כן אין משימין עצמם רשעים כלל ואין נפסלין לעדות, ואמאי אין נאמנים. אלא ודאי מדאינו נאמנים, שמע מינה דעונשין בעונש הראוי לו באנוס באונס ממון, והוא נכון בס"ד.

קיים אברהם אבינו ע״ה את כל התורה עד שלא ניתנה. כי אורייתא מחכמה נפקא. וחכמה נקרא נקודה ושם כל התורה מלובש ומעוטף בנקודה אחד ולכן היא נעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה מאחר שכל התורה כלולה בנקודה אחד ולכן נאמר (שמות כ׳, א׳) וידבר אלקים את כל הדברים האלה ודרשו רז״ל שאמר כל התורה כולה בדבור אחד שאמר כל התורה כמו שהיא בנקודה עליונה שנקרא חכמה שהוא הי׳ של שם הוי״ה ב״ה אך מי יוכל להשיג כל התורה בנקודה אחד לכן אמרו ישראל (שמות כ׳, ט״ז) דבר אתה עמנו ונשמעה שישתלשל ויבוא אל הדעת שהוא בחינת משה וזהו (שם י״ט, י״ט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול שנשתלשל וירד לבחינת קול שהוא המשכה ו׳ של שם הוי״ה ב״ה שמהחכמה ירד אל הבינה ומשם לבחינת קול ואז יוכלו ישראל להשיג ואברהם אבינו ע״ה היה מרכבה לבחינה זו שהיא הנקודה עליונה הי׳ של שם הוי״ה ב״ה והשיג כל התורה כמו שהיא בנקודה עליונה ולכן כתיב וירא אליו ה׳ סתם ולא כתיב אל אברהם כי היה מרכבה אל החכמה העליונה כנ״ל והוא נעלמה מעיני כל חי ובא אברהם אבינו ע״ה לעולם שהוא נסתר ונעלם מאוד ולכן אינו יכול להקרא בשם כי בא למקום נעלם מאוד. ולכן כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם כי הוא היה קיום העולם שהוא היה מרכבה לבחינת חכמה כנ״ל וכתיב (תהלים ק״ד, כ״ד) כולם בחכמה עשית ה׳ בחכמה יסד ארץ שהחכמה היא חיות כל העולמות ולכן תולדות השמים והארץ ראשי תיבות תהו כי עד אברהם אבינו היה העולם תוהו ובוהו דור המבול ודור הפלגה עד שבא אברהם אבינו וקיים העולם כמאמר רז״ל שית אלפי שנין הוי עלמא שני אלפים תהו שני אלפים תורה ופירש רש״י שני אלפים תורה התחילו מימות אברהם. וזהו בת היתה לו לאברהם כי נודע שהבת נוטלת עישור נכסים שעולם הזה שאנחנו ישראל בו הוא מדריגה עשירית מדת מלכות ה אחרונה של שם הויה ב״ה כמאמר רז״ל בהבראם בה׳ בראם העולם הזה נברא בה׳ וה׳ בחכמה יסד ארץ באבא יסד ברתא שהחכמה הוא אב שממנו יצאו כל הנבראים ואברהם היה מרכבה לבחינה זו כנ״ל והבן וזה בת היתה לאברהם ובכל שמה פירוש בכל דבר היה עובד השם יתברך:

וירח את ריח בגדיו (בראשית כז כז). במדרש ב"ר (פס"ה כ"ב) אלו יוסי משיתא ויקום איש צרידות, עיין שם. ועיין ביפה תואר דדריש אל תקרי ריח בגדיו, אלא ריח בוגדיו כמו שדרשו רז"ל פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ז ע"א) עכ"ל. וקשה לי על זה, דאם כן העיקר חסר מן הספר, דהאל תקרי הנ"ל ליתא כלל במדרש. וגם האל תקרי הנ"ל גופיה טעמא בעי, דמהיכי תיתי לשנות הקריאה. והנ"ל בזה על פי המדרש הנעלם (הובא בעקדה בריש שער ז'), דאורייתא אית לה לבוש וגופא ונשמתא וכו', עיין שם. הכי נמי כמו שיש בכל אחד מישראל בחינות אלו, הכי נמי בכללות ישראל יש בחינות שונות, דיש שהם בבחינת נשמה בהכללות, ויש שהם רק גופא, ויש שהם רק בחינת לבוש, דהכללית הוא שיעור קומה כנודע. ומצאתי און לי בראש מאמר צבאות להרמ"ע, דחמשה שמות יש לכללות ישראל אברהם, יצחק, יעקב, ישראל, ישורון, נגד חמשה בחינות, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, עד כאן דבריו דברי פה קדוש. והנ"ל דהא יחידה עדיין לא זכו אליה שום אדם כנודע, ואם כן החמשה שמות הם כך, אברהם בגימטריא רמ"ח, נגד הגוף שהוא רמ"ח אברים. יצחק שהוא לשון צחוק ושמחה, נגד הנפש דעיקר השמחה בנפש, כמו דכתיב (תהלים פו ד) שמח נפש עבדך. יעקב נגד רוח, כמו דכתיב (בראשית מה כז) ותחי רוח יעקב. ישראל נגד הנשמה שהיא מעולם הבריאה עולם הכסא למעלה מעולם המלאכים, והיינו (בראשית לב כט) כי שרית עם אלקים והיינו ישראל, והבן. ישורן נגד בחינת חיה שהיא מאצילות, היינו מאמא עילאה ששם פועל הגילוי, ושם נו"ן שערי בינה, והיינו ישר נו"ן, והבן. והנה בחינת הלבוש אינו נמנה, ויש להם שם בפני עצמו והוא עברי, שהוא רק מתלבש בלבוש עברי, וכמו שכתוב (שמות כא ב) כי תקנה עבד עברי, ופירושו עבד שהוא עברי ועיין ברש"י (ד"ה כי). וכתבו המפרשים הא דלא כתיב עבד ישראל, ונפרש גם כן עבד שהוא ישראל. ופירשו דאי במכרוהו בגנבותו (שמות כב ב), הא עבר על לאו דלא תגנוב (שמות כ טז). ואי במוכר עצמו, עבר על מה ששמע כי לי בני ישראל עבדים וכו' (ויקרא כה נה), ואין שייך לקרותו ישראל, עד כאן. והיינו אל תקרי בגדיו, ר"ל שלא תוכל לקרות בגדיו כי איזה ריח יש לבגדים, אלא אם כן בוגדיו, ר"ל ריח בוגדיו הריח, והיינו בגדיו שהן בחינת הלבוש של יעקב והבן, ואם כן אתי דברי המדרש שפיר גם כן בלא אל תקרי. וזהו דברי המדרש רבה וירח את ריח בגדיו אלו יוסי משיתא ויקום וכו', דהא קודם שעשו תשובה, לא היו יותר מבחינת הלבוש וכנ"ל, והבן. ועל פי דברי המדרש הנ"ל יתבאר הפסוק (תהלים סב ג) אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט רבה. אך הוא צורי, ר"ל מקורי שאנחנו חלקו. וישועתי, ר"ל שהבא לטהר מסייעין לו (שבת ק"ד ע"א), ולא זו אלא גם זו, שאם אינו הולך בדרך הישר, חפץ חסד הוא ית' לבל ידח ממנו נדח, ואם מט לא ימוט הרבה כמו יוסי משיתא לא די שהכעסתי לבוראי פעם אחת וכו', והיינו משגבי לא אמוט רבה, והבן.