Chasidut על שמות 20:17

וְעַל־כֵּן בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה שֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִרְאָתוֹ, הִכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְיִשְׂרָאֵל כִּבְיָכוֹל, וּבִקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיְּקַבְּלוּ מַלְכוּתוֹ, וְהִבְטִיחַ לָהֶם כַּמָּה הַבְטָחוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י״ט:ו׳): וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ וְכוּ', שֶׁכָּל אֵלּוּ הַהַבְטָחוֹת הֵם בְּחִינַת הַכְנָעָה, וְכָל זֶה הָיָה בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִרְאָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם כ): וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם וְכוּ', כִּי כָּל זֶה הָיָה בִּשְׁבִיל הַיִּרְאָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַלְכוּת כַּנַּ"ל, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ כַּנַּ"ל,

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו.
הענין ממצות מעקה מורה, שצריך האדם ליתן מקום לכל בריה, והוא, כמו שנמצא כמה וכמה דברי תורה שאסרו חכמים מפני מראית העין, נמצא שכל אלו הדברי תורה הציב השי"ת שהאדם יעשה זאת מפני הבושה, זה הכל נכלל במצות מעקה. מאחר שנמצא אנשים כאלה שמקיימים רצונו של השי"ת רק מפני הבושה, לזה הציב השי"ת ג"כ דברי תורה כאלה שיסודם מפני הבושה, כדי ליתן מקום גם לזה שכל מצותיו הם מפני הבושה. וזה, כי יפול הנופל, ואיתא בש"ס (שבת לב.) ראוי היה זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. והוא, כי מאחר שאדם הזה כל מצותיו הם מפני הבושה, נמצא שאין לו חיים בזה העולם, אף על פי כן אין מביאין תקלה על ידיך, והיינו אתה מצידך תראה ליתן מקום גם לזה ולא תפול ע"י עבודתך שום בריה, וממילא מצד השי"ת יכול לברר זאת. שהבושה הזאת נוגע בזאת הבושה הנאמר אצל מעמד הר סיני, שנאמר (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ואיתא בש"ס (נדרים כא.) זה הבושה, ושם הוא הפירוש מזאת הבושה, שהאדם בוש בינו לבין עצמו מפני השי"ת. והשי"ת יאיר לו שזאת הבושה ג"כ לא היה בפני בני אדם, ורק נוגעת בזאת הבושה הנמצא בלב כל ישראל, מפני השי"ת. וזה הכל מורה מצות מעקה, שצריך האדם לראות שלא יהיה לשום אדם תקלה על ידו, ועל ידי עבודתו, וכדאיתא בש"ס (כתובות עז:) גמירא דלא אפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא או לתרי בדרא וכו' אמר אביי לאפוקי ממאן דלא קיים אפילו אות אחת בתורה, א"ל רב אדא בר מתנא לאפוקי ממר דלא אית ליה מעקה לאיגריה וכו', וכמו שביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה, שהביאור הוא, שמאחר שאביי אמר שעמודא דנורא בא להפסיק למי שלא קיים אפילו אות אחת בתורה, השיבו רב אדא שלא קיים מצות מעקה בפנימיות, כי לא נתן מקום לשום בריה, כי מי יאמר זכיתי לבי שלא חסר אפילו אות אחת בתורה. וכן איתא בש"ס (סנהדרין כא:) אצל שלמה המלך ע"ה שאמר אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשיב ולבסוף כתיב (מלכים א י״א:ד׳) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, ואיתא במדרש (רבה שמות ו) נח היה לו לשלמה להיות גורף ביבין ואל יכתב עליו המקרא הזה. ובאמת למה לא נקטו חכמים בלשונם, ואל יעשה המעשה הזה. ורק הענין הוא, כי באמת היה לו לשלמה גודל תקיפות שידע בבירור שיכול להרבות ולא יסור ולא ישיב, כמו שאמר (משלי ל) אתי אל ואוכל, ורק כל ענין חטאו היה, כמו שהתפלל עליו דוד המלך ע"ה (תהילים ע״ב:י״ג) יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, היינו שהתפלל עליו שיחוס על דל ואין עני אלא בדעת, היינו מי שאין לו גודל תקיפות והרחבת הדעת כמותו, והתורה ציותה לנו מצות מעקה, שזה מורה שצריך אדם ליתן מקום לכל בריה, ואם אחר ילך בתקיפות כזה יכול ליפול לגמרי. ולזה לא נקט המדרש ואל יעשה המעשה הזה, כי על המעשה איתא בש"ס (סנהדרין קד:) בקשו למנות עוד אחד וכו' עד שיצתה בת קול ואמרה (איוב ל״ד:ל״ג) המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני וגו' ורק נכתב עליו חטא כדי שלא יפול מי מעבודתו. וזה, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, שצריך האדם לראות שעל ידי עבודתו לא יפול מי לארץ, ורק יתן מקום לכל בריה, וזה מורה מצות מעקה:

בפסוק (בראשית מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. יש להתבונן דהנה הגם שבירכם וחילקם לב' שבטים כראובן ושמעון, למה יברכו ישראל את בניהם רק בהם, ולא יאמרו ישימך אלקים כראובן ושמעון ושאר שבטי ישורון, ומהו היתרון בהם. ועוד למה לא אמר לעיל בברכתם אחר פסוק (בראשית מח טז) המלאך הגואל וכו', והמתין בברכה הלזו עד ששם את אפרים לפני מנשה. והנראה דהנה ידוע כל התורה כלולה בעשרת הדברות, ועשרת הדברות כלולים בדיבור האחרון הוא לא תחמוד וכו' וכל אשר לרעך (שמות כ יז), והוא להתרצות בגזירותיו ית' אשר מנע ממנו הטוב ההוא הניתן לחבירו, ולחשוב כי הוא ית' הוא לבדו היודע הטוב והנאות לכל אדם ולא יקנא את חבירו, וכבר ידעת שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם. ובהקדם עוד זאת ידוע כי התאוה והכבוד מוציאין גם כן את האדם וכו', (כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו'), והוא כאשר ישפיע הש"י טובה אל האדם, לא יבקש בזה תאוה וכבוד ויבא להתגאות על חבירו בזאת הטובה, רק אדרבא יכנע לפני בוראו ויחשוב כי הוא מצד החסד מבוראו עליו. והנה יעקב אבינו כאשר שם את אפרים לפני מנשה, ראה באפרים שלא נתגאה בטובה רק אדרבא וכו' וכנ"ל, וראה במנשה שלא נתקנא באפרים, על כן בירכם בך יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים מבלי גאות, וכמנשה מבלי קנאה על טובת חבירו, והבן כי קצרתי: