Chasidut על שמות 20:18

וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק, וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹֹקִים (שמות כ):

אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' (ויקרא יג ב). במדרש רבה (ויק"ר ט"ו א') הדא הוא דכתיב (איוב כח כה) לעשות לרוח משקל ומים תיכן במדה. ונ"ל בהקדים הא דאיתא בנדרים (ז' ע"ב) דהא דכתיב (שמות ד יט) כי מתו כל האנשים, היינו שהענו. וכתב הר"ן ז"ל דליכא למימר שהיו מצורעים, דהא כתיב בהו (דברים יא ו) יצאו נצבים בקרב כל ישראל, ואם היו מצורעים היו משולחין מהמחנה. וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה, דהא חזרו למומן במעשה העגל (במ"ר פ"ז א'), וכן כתבו התוספת (בע"ז ה' ע"א, ד"ה אלא), והקשה מהר"ש סקיטי הא איתא במשנה (נגעים פ"ז מ"א) אלו נגעים טהורות, שהיו בו קודם מתן תורה, וילפינן מדכתיב יהיה, משמע ולא שכבר היה, וכבר כתבנו תירץ נכון על זה למעלה במקומו בפרשת שמות, עיין שם. ועתה נראה ליישב קושיא זו באופן אחר. גם ליישב קושית התוספת (בעירוכין דף ג', ע"א, ד"ה והצרוע) שם דיליף הגמרא לרבות הקטן דמטמא בנגעים, (דהוה אמינא דלא מטמא) משום דכתיב אדם כי יהיה מכל מקום, וכן הוא בנדה (דף מ"ד ע"א), ושם פירש רש"י (ד"ה אדם) דכתיב (במדבר לא לה) ונפש אדם מן הנשים, ובקטנות משתעי קרא. עוד שם בעירוכין (ג' ע"א) והצרוע (ויקרא יג מה), הרי כאן שנים, ולכך מרבינן אשה דלא נימא איש ולא אשה. והקשו התוספת הלא מאדם נמי מרבינן אשה, דהא שם כתיב ונפש אדם מן הנשים, וכיון דשקולין הן יבואו שניהם, ותירצו בדוחק, והיא קושיא עצומה מאד. ולי נראה ליישב, בהקדים דבאמת אדם דכתיב בקרא לא מיותר, דהא במדרש רבה פרשה זו (ויק"ר ט"ו ד') על הפסוק הנ"ל אדם כי יהיה וגו', הדה"ד (משלי יט כט) נכונו ללצים שפטים וכו', כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם משה אל תתייראו אלו לאומות העולם וכו', עיין שם. ויש לדקדק היכן רמיזא זאת בקרא אדם כי יהיה. ועוד קשה וכי אומות העולם נצטוו על הנגעים. והנ"ל בזה דהמדרש מפרש דישראל דוקא נקראו אדם, כמו שנאמר (יחזקאל לד לא) אדם אתם וכו' (עיין יבמות ס"א ע"א). והוי פירושו כמו ונפש כי תחטא (ויקרא ה א), דפירש הזוהר (ח"ג י"ג ע"א) שהוא לשון תימא, הכי נמי אדם כי יהיה וגו', ר"ל דודאי מי שמתנהג בחקות הישראלי ונקרא אדם, דבר תימא איך יהיה בו נגע, ואם כן אין להם ליירא דהברירה בידם, ואם כן אדם דקרא לא מייתר. וכן אם תפרש דברי המדרש כפשוטו דמשמע ליה אדם כי יהיה סתם אדם ולא ישראל, דהיינו מי שמתנהג בחקות הישראלי, גם כן לא מייתר, ואם כן מהיכן נשמע לרבויי קטן כיון דכבר נתמעט מאיש דכתיב בקרא, וכי כמה מיעוטים צריך הלא די במיעוט אחד. ונ"ל דהלא בהוריות (דף יו"ד ע"א) יליף מאדם כי יהיה, למעט את שהיה בו כבר מלפני הדבור. והנה קשה הלא מבואר במדרש רבה (פרשת נשא פרשה זיי"ן) דכל בעלי מומין נתרפאו בשעת מתן תורה, ומשמע שם גם בעלי נגעים, וכן מבואר מדברי התוספת והר"ן הנ"ל דגם מנגעים נתרפאו, אם כן קשה היכי משכחת לה נגע שלפני הדבור, ואף דמבואר שם במדרש דבשעת העגל חזרו, הלא כיון דנתרפא ואחר כך חזר, ודאי לא הוי כנגע שלפני הדבור, רק הוי כנגע חדשה. וצריך לומר דהלא הקשה הידי משה שם הא דפריך הגמרא (בע"ז ה' ע"א) למימרא דאי לא חטאו לא מייתי, והא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות, ולמה לא הקשה מפרשת נגעים לכולי עלמא, והשאיר בצריך עיון. ונ"ל דלא קשה מידי, דבשלמא התם בעבודה זרה לענין מיתה, מבואר שם דעל דעת כן ניתנה התורה שלא ישלוט בהם מלאך המות, עיין שם. אם כן משמעו דלא ישלוט בכל הדורות, דהא התורה ניתנה לכל הדורות, אם כן פריך שפיר. מה שאין כן לענין ריפוא המומין דלא ניתנה התורה על דעת כן, רק מבואר במדרש רבה פרשת נשא לפי שהיו רובן אז בעלי מומין על ידי העבודה כמבואר שם, ואמר הקב"ה אין זה כבודה של תורה שתינתן לדור בעלי מומים, ואם אמתין עד שיבואו בניהם, הרי אנו משהין במתן תורה, עיין שם. הרי מבואר דלא נתרפאו רק מפני שהיו אז אותו הדור בעלי מומין, והיה גנאי שיהיו דור מקבלי התורה רובן ככולם בעלי מומין, לכך נתרפאו כולן, אבל לא יבצר מכאן ולהלן להיות העולם כמנהגו נוהג שיארע בעל מום או בתולדה או על ידי סיבה, לכך לא קשה מידי מפרשת נגעים, וזה ברור ואמת בס"ד. והנה לפי הצעה זו דלא נתרפאו רק מפני הגנאי שיהיו מקבלי התורה בעלי מומין, אם כן יתכן דאותן שלא היו בכלל מקבלי התורה, כגון קטנים יונקי שדים שאין בהם דעת לא נתרפאו, ואם כן איצטרך שפיר למעט נגע שלפני הדבור בקטן שהיה בו נגע לפני הדבור דלא נתרפא ולא קשה מידי, ואם כן מיושב קושית מהר"ש סקוטי על הר"ן הנ"ל, דבגדולים כיון שנתרפאו וחזרו במעשה העגל, הוה ליה כנגע חדשה, כנ"ל נכון בס"ד. ולפי זה ממילא מוכרח דקטן מטמא בנגע, דאם לא כן נשאר הקושיא למה לו יהיה למעט מלפני הדבור, ואין לומר דאצטרך למעוטי קטן שהיה בו נגע לפני הדבור, הא קטן בלאו הכי לא מטמא בנגע, אלא ודאי מדאיצטרך יהיה, שמע מינה דקטן מטמא בנגע. ואין לומר דאצטרך לאשה שהיה בה נגע לפני הדבור, דהא אשה בכלל מקבלי התורה כמבואר במדרש רבה פרשת יתרו (שמו"ר כ"ח ב') כה תאמר לבית יעקב (שמות יט ג), אלו הנשים וכו', שם למה לנשים תחלה, מפני שהם מזורזין במצות עיין שם, אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא נצטווה אלא אדם הראשון, ואחר כך חוה עברה וקלקלה את העולם, ועכשיו אם איני קורא לנשים תחלה, הרי הן מבטלת את התורה. הרי דהיו בכלל מקבלי התורה. וכן מבואר במסכת שבת פרק ר' עקיבא (שבת דף פ"ו ע"א) דהציוה שלשת ימים אל תגשו וגו' (שמות יט טו), הוא משום נשים שלא יהיו טמאין בשעת קבלת התורה, דהפולטת ביום השלישי טמאה עיין שם, ועיין שם (שבת פ"ו) ע"ב שלא יהיה הללו הולכים לקבל התורה והללו לטבילה, עיין שם. אלמא דהלכו הנשים לקבל תורה. והנה מה דהוכיח המדרש שם שלא היה בהם בעלי מומין, דכתיב (שמות יט ח) ויענו כל העם יחדיו, הרי שלא היה בהם אלמים, הלא קאי כל העם על בית יעקב ובני ישראל דנאמר שם לפני זה, אם כן נשים בכלל, אם כן ממילא דויתיצבו (שמות יט יז), קאי גם עלייהון, וכן מה דאמרו נעשה, וכן וכל העם רואים וגו' (שמות כ יח), וזה ברור אף דלא היו בכלל עבודה במצרים, מכל מקום כיון דנתרפאו מקבלי התורה, כולם נתרפאו ושבט לוי יוכיח דלא היו גם כן בכלל עבודה, ואף על פי כן נתרפאו כמו דאמר (במ"ר פ"ז א') מנין שלא היה בהם חגרין וכו', שמע מינה דבכולן לא היה אף בשבטו של לוי. אם כן לפי זה הפ"י בגמרא כך, דאמר אדם כי יהיה, דמורה למעט נגע שלפני הדבור, אם כן ממילא מוכח אדם מכל מקום, או כל שהוא אדם כמ"ש, אבל לא מרבוי דאדם כלל, ואם כן ממילא מיושב קושית התוספת דהא בנשים ליכא הוכחה זו. ומיהו עדיין יש לפקפק דהלשון דגמרא דעירוכין דמסיק דכתיב אדם כי יהיה מכל מקום, משמע קצת דתיבת אדם דייק, דמשמע ליה אדם מכל מקום, ויותר משמע במסכת נדה (דף מ"ד ע"א) דאמר שם אדם כל שהוא, משמע דתיבת אדם דייק, דלפי מ"ש הוה ליה למימר דכתיב אדם כי יהיה, שמע מינה דקטן מטמא. לזה אומר לך דאף דלא ילפינן מתיבת אדם רק כמ"ש, מכל מקום לא סגי בלא זה דנימא דאדם משמע כל שהוא, דהא עדיין יש לומר דאף על פי כן אינו מוכרח דקטן מטמא בנגע, דהא יש לומר שהיה קטן בשעת מתן תורה, והיה בו נגע ואחר כך נתגדל ועדיין הנגע בו, דהוה אמינא דטמא דהא עכשיו גדול הוא, לכך קמשמע לן דטהור הוא משום דלא נתהוה אחר מתן תורה. דזה אינו, דאף אם נימא כן, מכל מקום מוכח דקטן אינו מטמא בנגע, דהא אם אמרינן דהתורה טיהר הנגע שהיה בו קודם, ועל כרחך היינו טעמא משום דלא נתהוה בזמן שטמאה, אם כן לפי זה אם אמרינן דקטן אינו מטמא בנגע, אם כן ממילא הנגע שהיה בו בקטנותו אינו מטמא אף אחר שנתגדל אף כקטן שאחר הדבור, דהא לא נתהוה בזמן טומאה, ואם כן לפי זה קשה מאי אריא שהיה בו לפני הדבור, הלא בכהאי גוונא שהנגע היה בו מקטנותו, אפילו אחר הדבור אינו מטמא, ואין לומר דיהיה, אתא באמת לארויי יהיה ולא שכבר היה מקטנותו, ולא למעט נגע דלפני הדבור דאין צריך למעט כמ"ש, דגם זה אינו, דבשלמא אם נימא דאתא למעט נגע דלפני הדבור, הוי שפיר משמע בלשון הפסוק יהיה מכאן ואילך ולא שכבר היה, אבל יהיה בגדלותו ולא שכבר היה בקטנותו זה אינו במשמע, דגדול בפסוק זה מאן דכר שמיה דהלא גם קטנים נקראו אדם, ואף דאינו מיותר דנימא דאתא לרבויי, ויש לומר דכבר ממועט במקום אחר כמ"ש, מכל מקום הלא הפסוק הזה אינו מדבר בזה כלל שיהיה דוקא גדול מטמא, דנימא דיהיה אתא למעוטי דגדול אינו מטמא מה שהיה בקטנותו, אלא ודאי צריך לומר דממעט שהיו לפני הדבור, ואם כן על כרחך מוכרח דקטן מטמא, דאם לא כן קשה מאי אריא לפני הדבור וכו' כמ"ש. והשתא מדוקדק לשון הגמרא במסכת עירוכין ובמסכת נדה דאמר אדם כל שהו, אף דהוכחת הגמרא הוא כמ"ש מדכתיב אדם כי יהיה, שמע מינה דקטן מטמא, עיקר הוכחא הוא על ידי דאדם משמע מכל מקום או כל שהוא אדם, ממילא מוכח דקטן מטמא, דאם לא כן יהיה למה כמ"ש, דאין לומר דאיצטרך למעט שהיה בו בקטנותו, דזה אין במשמע כיון דאדם משמע כל שהוא, אבל אם הוי י"ל דאדם גדול משמע, הוי שפיר י"ל כמ"ש ולא הוי מוכח כלל מדכתיב יהיה, אבל השתא דאדם משמע כל שהוא, שפיר מוכח מדכתיב יהיה ודוק, אבל עיקר הוכחא מדכתיב יהיה וכמ"ש, ואם כן לא קשה מידי קושית התוספת, ודוק.

הדרך הרביעי בפסוק (שמות יט ד) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ונקדים להבין מאמר רז"ל בשבת (דף למ"ד (שבת ל') ע"ב) כל תלמוד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכונה, דמאי ענין עונש תכונה לזה. וגם להבין אמרם ז"ל (שם (שבת ל' ע"ב)) רבה מקמיה דפתח בשמעתא אמר מילי דבדיחותא ובדחי רבנן, לבתר יתיב באימתא ופתח בשמעתתא. וגם להבין מה שנאמר (במסכת סוכה דף כ"ח ע"א) על יונתן בן עוזיאל בשעה שהיה עוסק בתורה, כל עוף הפורח עליו מיד נשרף. דהנה התייר הגדול הגאון מהר"י בספרו יערות דבש (חלק ב' דרוש ראשון), פירש במאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט נד) זמירות היו לי חקך, עיין שם כל המאמר ותראה פלאות ושפתים ישק, ותורף הדברים דתורה היא בבחינת בתי גואי, לכך צריך ללמוד באימה וברתת, ולכך קודם רבן גמליאל הוצרכו לעמוד בתורה בחינת (ישעיה ו ב) שרפים עומדים (מגילה כ"א ע"א), ולפי זה מובן הך עובדא דרבה. ועל פי זה נראה לפרש הגמרא במסכת ברכות, כתיב (דברים ד ט) והודעתם לבניך וגו', וכתיב (דברים ד י) יום אשר עמדת וגו', מה להלן באימה וכו', עיין שם (ברכות בדף כ"ב ע"א). דהכי פירושו יום אשר עמדת דייקא בבחינת עמידה לפני ה' אלקיך דייקא, מה להלן באימה וכו', ר"ל שם בבחינת בתי גואי, והבן. ובזה מובן השבח של יונתן בן עוזיאל, כי ידוע אמרם במדרש כשעלה משה לקבל התורה הוליכו המלאכים אותו, וכשהגיע לסוף גבולו, אמר המלאך מתיירא אני לגשת להלן שלא ישרפני אשו של המלאך הגבוה ממנו, וכן כל מלאך ומלאך אמר כן, אלמא כשהעליונים נכנסים לתחום דלאו דיליה נשרפים מיד, וכשיונתן בן עוזיאל היה עוסק בתורה, אז היה בבחינת בתי גואי ממש, באופן שמי שהוא בבחינת טיסה ועיפה שמקומו בבתי בראי, אם יפרח אז עליו ויגש אצלו, ישרף דנכנס לתחום דלאו דיליה. ועיין בזוהר פרשת בראשית (זוהר ח"א מ"ו ע"ב) מה שדרש בפסוק (בראשית א כ) ישרצו המים וגו', דעוף היינו מלאך (הובא במעולפת ספירים יום א' פי' ב'), והבן זה עד כמה מגיע גודל מעלת יקר התורה. ועל פי זה יובן שמי שאין שפתותיו נוטפות מור ואין לו פחד, אם כן אינו בבחינת בתי גואי, ועוסק בתורה שהיא בבחינת בתי גואי ונכנס לתחום דלאו דיליה, אם כן תכונה כאמרם (חגיגה י"ג ע"א) יצאה אש מחשמל ושרפו. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (שמואל א' ו' (יט) י"ט) ויך ה' באנשי בית שמש דייקא, היינו שאחזו בחינת השמש והבן. ועל פי זה יובן הפסוק שהתחלנו, כי ידוע אמרם (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה עינו של יחזקאל, ואם כן כבר היו במדריגה גדולה, אך בבחינת בתי בראי, ולכך אז ישיר (שמות טו א). ומזה תבין למה על קריעת ים סוף אמרו שירה, ולא על מתן תורה שהוא יותר יקר וחשוב, וגם נשתנו סדרי בראשית כי בא ה' וכל קדושיו עמו, ושומעין את הנראה ורואין את הנשמע כהנה וכהנה פלאי פלאות, והוא קושיא עצומה לא ראיתי מי שהרגיש בזה. ולפי הקדמה זו יובן בבחינת בתי גואי אין שירה, רק המשל ופחד ויראה ורעדה, (ועיין מ"ש לעיל בפרשת בשלח בביאור המדרש (שמו"ר כ"ג ו') ואני אשיר עזך, בים וכו' עיין שם). וזה מאמר שלמה (משלי א' כ') חכמות בחוץ תרונה, היינו החכמות שהם בחוץ, דהיינו בבחינת בתי בראי דהיינו המשמשין להתורה, תרונה. ונחזור לענינינו, דבמתן תורה הגביהן הקב"ה למדריגת בתי גואי אשר ה' שמה והמשל ופחד עמו כתיב (איוב כה ב), וזה שאמר הכתוב אתם ראיתם את כל אשר עשיתי למצרים, היינו להשר של מצרים, דראו איך המרכבה הקדושה השפיל והכניע להמרכבה הטמאה, והיינו ראתה שפחה על הים וכו', ואם כן כבר אתם במדריגה גדולה, ושמא תאמרו מה יש עוד מדריגה גבוה מעל גבוה, לזה אמר ואשא אתכם, היינו מה שהגבהתי אתכם עד עכשיו, הוא רק על כנפי נשרים, היינו בדרך טיסה ועיפה היינו בבחינת בתי בראי, אבל עכשיו ואביא אתכם אלי דייקא, היינו לבחינת בתי גואי בחינת עמידה בלי שום תנועה. ועל פי זה יש לפרש וירא העם ויניעו ויעמדו מרחוק (שמות כ יח), ר"ל אם היו עובדים בבחינת תנועה, עדיין הם עומדים מרחוק בחינת בתי בראי, ואין זה התקרבות גמור. ועל פי זה יובן שאמר ית' למשה (דברים ג' כ"ח) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, (דברים ה כח) ועתה פה עמוד עמדי, היינו שישאר קיים לעולם בבחינת בתי גואי עולם העמידה כאמור שרפים עומדים, ומזה תבין אמרם (סוטה י"ג ע"ב) במשה מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש, ומזה תראו אחינו בני ישראל גודל מעלת עסק התורה לשמה, וההיפך במבטלו, כי היא תחילת דינו של אדם, כמו שדרשו (קדושין (קידושין) מ' ע"ב) על פסוק (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, ואף שאמרו בברכות (דף ה'.) פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, משמע שזה האחרון ונמצא הדברים סותרין זה את זה. אין כאן סתירה, דודאי ביטול תורה בכלל יפשפש במעשיו כי הוא פעולה הראשונה, אך בכל העבירות אם לא מצא אם כן אין לתלות בהם, אבל ביטול תורה אף אם לא מצא יכול לתלות בו, לפי שאין לו שיעור ומי יודע עד כמה תכבד העבודה, ודוק כי הוא הפירוש האמיתי בס"ד. ומן האמור פירש היערות דבש אמרם (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ביאור הדבר כי הבעל תשובה מה לו לשמחה והוא באימה ופחד, ועל כן אין לו מקום בבתי בראי, אך הקב"ה חותר חתירה וכו' להכניסו בבתי גואי ששם בחינת עמידה, אבל הצדיקים גמורים עובדים את ה' בשמחה בבחינת בתי בראי, ולא עביד קב"ה ניסא למגנא להכניסו לבתי גואי, והבן. ועל פי זה יש לפרש גם כן (הושע ב' ב) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, דהיינו בבתי גואי ששם אין מבוא כלל לאלו אשר אין פחד אלקים לנגד עיניהם, שם דוקא יאמר להם בני אל חי אם שבין בתשובה, כי שם דוקא הוא מקום הבעלי תשובה כנ"ל, והבן.