Chasidut על שמות 20:19

ובמדרש תנחומא (אמור סי' א') אמור אל הכהנים ואמרת אליהם (ויקרא כא א), הרי אמירה שני פעמים, משל לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר לו המלך לא תראה במיתת אדם לעולם, מפני שאתה רואה פני שלא תטמא את הפלטין שלי, כך גזר הקב"ה על הכהנים הנכנסים למקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו. והוא תמוה דמאי ענין זאת להך קושיא דשתי אמירות הללו למה. גם מה דמסיים לפיכך הוא אומר וכו', צריך ביאור מה דרש בזה במשל הטבח. ובמדרש רבה (ויק"ר כ"ו ה') א"ר ברכיה בשם ר' לוי, משל לישראל וכהן שנכפו וכו', עד העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן די באמירה אחת, תחתונים שיצר הרע מצוי בהן הלואי בשתי אמירות יעמודו, הדא הוא דכתיב אמור ואמרת, עד כאן. והוא גם כן תמוה דאם כן בכל המצות יהיה שתי אמירות, ומה נשתנה אזהרה זו דוקא, ויותר היה ראוי להיות כן גבי אזהרות שיש בהן חמדה ותאוה. והנ"ל ליישב הכל על נכון, ולהיות התנחומא והמדרש רבה בקנה אחד עולין, בהקדים הגמרא ב"ב (דף ע"ה ע"ב) אמר ר' אליעזר עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש וכו', שנאמר (ישעיה ד ג) והיה הנשאר וגו' קדוש יאמר לו, עיין שם. והנה בסנהדרין (דף צ"ב ע"א) איתא תני דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן, אינן חוזרין לעפרן, שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים, אף צדיקים לעולם הם קיימין, עד כאן. ולכאורה נראה כמאמרים חלוקים, דאם נדרש כמשמעו שבאמת יאמרו לפניהם קדוש, אם כן שוב לא נשמע למדרש מה קדוש לעולם קיים והבן, וכן ההיפך. והנ"ל דבקנה אחד עולה, בהקדים המדרש רבה בפרשת קדושים (ויק"ר כ"ד ח') ר' אבון אמר תרתי, העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן יש להם קדושה אחת, אבל התחתונים שיצר הרע שולט בהם, הלואי בשתי קדושות יעמודו וכו', ר' אבין אמר אחרי משל וכו', כך בכל יום העליונים מכתירים להקב"ה ג' קדושות, נותן בראשו אחת ושתים בראש בניו וכו'. ופירש הנזר הקודש (בבראשית רבה פרשה ג' סי' ד') על פי מ"ש התורת חיים, כי הג' קדושות הם נגד כתר חכמה בינה, וכתיב (משלי ג יט) בחכמה יסד ארץ, היינו ישראל הנקראים ארץ חפץ (מלאכי ג יב), נאצלו מחכמה, כונן שמים הם המלאכים, בתבונה שנאצלו מבינה, לכך מלאכי השרת שיסודם ממדה השלישי, מזכירין ה' אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש, שהם כלפי מדות הללו כתר חכמה בינה, ה' צבאות עילת כל העילות, וישראל שנאצלו מחכמה, מזכירין אחר ב' תיבות, עד כאן דברי התורת חיים. וידוע דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), זכו לב' מדות חכמה ובינה יחד, והיינו השתי כתרים (עיין שבת פ"ח ע"א), וזהו שאמר נתן שתים בראש בניו היינו חכמה ובינה, ואחד בראש עצמו היינו קדושת כתר, וזה שאמרו בגמרא עתידין צדיקים שיאמר לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, ר"ל שלעתיד יזכו גם לקדושת כתר ויאמר לפניהם ג' פעמים קדוש, כמו שאומרים לפניו יתברך שמו, עד כאן דברי הנזר הקודש בקצרה. והנה בסמיכות חכמים פירש אמרם ז"ל (בברכות י' ע"א) אהא דכתיב (שמואל א' ב ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך, אל תקרי כי אין בלתך, אלא אין לבלותך, כי השלש קדושות פירש התרגום קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא קדיש בעלם עלמיא, וזהו שתים שנתן בראש בניו, כי גם ישראל קדושים בשמים ממעל שגדולים יותר ממלאכי השרת, וקדושים בארץ, ואחת בראש עצמו היינו בחינת הניצחית להיותו חי וקיים לעד, וזהו אין קדוש כה', דמשמע שיש קדוש אלא אינו כה', ואחר כך אמר כי אין בלתך דמשמע אין עוד מלבדו, ועל זה אמר כי אין לבלותך שאתה חי וקיים, והוא תואר קדוש הג' שהשאיר לעצמו. אמנם לעתיד הקב"ה בכחו הגדול יזכה אותנו בבחינת הניצחית גם כן, וזהו שאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים וכו', היינו שנזכה לבחינת קדושה השלישית, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה לכאורה הנזר הקודש והסמיכות חכמים חלוקים בפירוש העטרה השלישית, דלנזר הקודש היינו קדושת כתר, ולהסמיכות חכמים היינו קיום הנצחי. ואני אומר דאלו ואלו דברי א' חיים הן ובקנה אחד עולין, דהא אמרו רז"ל (שהש"ר פ"א ד') אלמלא לא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ יט), לא היינו שוכחים. והענין הוא כי המושפע מהשי"ת בעצמו יתכן בו הנצחית, מה שאין כן על ידי הפסק, אם כן הכי נמי כל זמן שלא נתקדשו בקדושת כתר, אם כן השתלשלות השפע השופע לנו על ידי עילול הנכבד, ר"ל מעלה הראשונה ית' לכתר ומשם לחכמה מקורינו, אם כן יש הפסק בין העילה הראשונה ובינינו העלול הנכבד הראשון, ולכך נעדר הנצחית, מה שאין כן כשנתקדש בקדושת כתר כמבואר בקנה, אם כן יהיה לנו התואר הנצחית והבן, ואם כן לפי זה אלו שני המאמרים אחד הם אף לפי פירוש הנזר הקודש, והבן. והנה המבואר בנזר הקודש כי שני העטרות של נעשה ונשמע, היינו חכמה ובינה עיין שם, לפי זה דעת לנבון נקל כי אם זה היה בעת אמירתם נעשה ונשמע שהיה קודם נתינת התורה, ממילא בעת נתינת התורה ממש לא יתכן שלא יעלו עוד לאיזה מדריגה, והיינו שנתקדשו בקדושת כתר כמו שיהיה לעתיד, ולכך חרות הוא (שמות לב טז) חירות ממלאך המות (עירובין נ"ד ע"א), והבן, רק אחר כך שחטאו נסתלק אותה קדושה, ונאמר (תהלים פב ז) אכן כאדם תמותון. והנה נ"ל לפרש הפסוק (משלי טז טו) באור פני מלך חיים, כי אור פנים היינו הכתר כי הוא ראשון וקודם לכל והבן, והנה התנחומא אחז החבל בתרין ראשן, כיון שאתה רואה את פני וכו' שלא תטמא הפלטין והבן, ועיין בחן טוב (פרשה זו) מ"ש בשם מורו הרב בזה דשני טעמים הן. ועיין עוד שם שכתב סברא אחת, דעיקר טומאת המת הוא, לפי שהחטא הידוע הוא סבתו והחטא מטמא, אם כן לא שייך זה במת כהן, עיין שם מ"ש לדרכו. ואני אומר כי באמת טעם זה לא שייך בכהן, רק בכהן יש טעם אחר, כיון שאותו השבט לא חטאו, אם כן נשארים הם בקדושת כתר, אף שבעת רגע המיתה נסתלק דנגררים בתר רובא, מכל מקום בחיותם הם בקדושה זו, והיינו רואים פניו כאמור, ולא יראו במיתת אדם כהן שאז נסתלק אותו קדושה דודאי קודם מותו נסתלק, דאם לא כן לא היה מת כי באור פני מלך חיים, וטעם זה לא שייך בישראל שמת דאין בהם הסתלקות מאותה קדושה, דהרי גם בעודנו חי לא היה לו קדושה זו, והבן. ואם כן נצרך לשני אמירות לישראל ולכהנים, דהטעם דשייך בישראל לא שייך בכהנים, והטעם דשייך בכהנים לא שייך בישראל. והכי פירושא דקרא אמור אל הכהנים ואמרת אליהם בעצמם גם כן לנפש לא יטמא, ושלא תאמר שמא דוקא לנפש כהן לא יטמא מטעם האמור אבל לישראל שרי, לכך נאמר בעמיו משמע בכל העם, וזה שסיים לפיכך נאמר וכו' ומבואר התנחומא, והוא כפתור ופרח בס"ד. וזה גם כן דברי המדרש רבה כי ישראל על ידי שיש בהם יצר הרע, השפיע בהם השי"ת קדושות גדולות ויש בהם הבדל מדריגות גדולות בהמקור, ולכך נצרכו לשתי אמירות כל אחד לפי מדריגתו, מה שאין כן המלאכים שאין להם יצר הרע, ודי להם בקדושה אחת ומקור אחד לכולם, די באמירה אחת, והיינו ממש כדברי התנחומא וכדברי ר' אבין בפרשת קדושים, והוא נכון בס"ד.

עוד ביאור על דברי רש"י, על פי המבואר בספר עיר דוד (בפרשה זו) בשם תפארת הגרשוני בשם מטה משה בהלכות שבת, טעם לשמיטה להשלים שבתות ה' מה שמגדל צמחים, כי אף שאנו מונין ללבנה, מכל מקום על ידי העיבורים נחשבת שנת החמה שס"ה ימים, והוי השבתות של ששה שנים שי"ב שבתות, כי בכל שנה יש נ"ב שבתות לשס"ד יום, ועם הנ"ב שבתות של שנת השביעית, הוי שנה שלימה שס"ד ימים ועוד יום אחד, כי בצירוף כל השבעה שנים יום לשנה, יש גם כן שבעה ימים, ויש כאן עוד שבת אחד והבן, עד כאן דבריו בתוספת נופך גדול. ולפי זה יובן דמה שנאמר בשבת בראשית שבת לה' (שמות כ יט), ר"ל שכביכול גם לה' שבת הוא. והנה גידול הצמחים ידוע כי לה' הוא, כמו שנאמר (תהלים קמז ח) המצמיח הרים חציר. והן דברי רש"י ז"ל לשם ה', ר"ל עבור ה' שמגדל צמחים, כמו הביאו כפרה על כביכול שמיעטתי את הירח (שבועות ט' ע"א), כשם שנאמר בשבת בראשית, ר"ל שנאמר שבת לה', שגם הוא כביכול משמר שבת, לכך צריך שביעית להשלים, והבן.

ועל פי זה יתבאר גם כן המדרש הנ"ל, ואדרבה הקרי מסייע להכתיב, דהא קשה על הכתיב איך יתכן שיתגלה הכל, הלא לא יתכן זה זולת אם השכל והמשכיל והמושכל אחד, לזה בא הקרי לומר דבאמת יהיה כן לעתיד. והנה לפי זה בדבר אחד יהיה דומה לדבר הצף שהוא נגלה, כמו שכתב המתנות כהונה שם על המדרש, והיינו הכתיב. ובדבר אחד לא יהיה דומה, על פי הגמרא במסכת שבת (דף ה' ע"ב) אגוז על גבי מים, לאו היינו הניחתן, ועיין שם בתוספת (ד"ה אגוז) דודאי לאו כמונח, דקיימא לן (קידושין ל"ג ע"ב) רכוב כמהלך, עיין שם. ועיין באו"ח סימן שי"ט, ושם בבאר היטב ס"ק ב' בשם מהרי"ט צהלין, דלא שייך בורר במה שצף, דכבר ברור ועומד בפני עצמו הוא, עיין שם. ונ"ל דמהר"י צהלון הוציא זה מהגמרא (שבת דף ה' ע"ב) הנ"ל, אם כן לפי זה לא הוי חבור כלל רק למראית עין, וזה דומה לזמן הזה שאין התורה בנו בבחינת חקיקה, מה שאין כן לעתיד. וזה הקרי שלא יהיה אור יקר, רק יהיה בנמצא, ולא יהיה קפאון רק חבור ואחדות גמור, והבן. והנה שם במדרש (במ"ר פי"ט ו') אמר ר' יוסי בר' חנינא רמז לו שכל הפרות בטלות ושלך קיימת, עיין במ"ש במדרש הנ"ל, וברש"י שם להלן. והנה באופן אחר נראה לי על המדרש הנ"ל בסגנון הזה, על פי הקדמה מה שישבתי דברי התוספת במסכת שבת (דף פ"ח, ע"א, ד"ה כפה) שכתבו דהיה צריך לכפיית ההר, משום שחזרו על ידי חרדה ורעדה מהקולות והלפידים, (כמבואר למעלה בדברינו בפרשת יתרו). והנה היוצא מזה, דכמו שהיה בראשונה נשאר מוטבע, והנה לפי זה היה מוכרח התגלות הטעם למשה, כדי שיחול בו ענין קבלה ולא יהיו כאנוסים, ולא יהיה בו איכות קדושה אם היתה נעשית כן, ואם כן לא תועיל לטהרת המת והיתה המצוה נמנעת. מה שאין כן כשנתגלה למשה ונתקבל בלבו בשמחה והוא שלוחן של כל ישראל, כמו שאמרו דבר אתה עמנו וגו' (שמות כ יט), ושלוחו של אדם כמותו (ברכות ל"ד ע"ב), נעשה כאלו קבלו כל ישראל והוטבע לדורות. ואם כן מבואר המדרש הנ"ל אמר ר' יוסי בר' חנינא רמז לו שכל הפרות בטלות, ר"ל דמעצמם הם דבר בטל, רק ושלך קיימת בכל הפרות וכמ"ש להלן. והנה על פי זה יובן איך שהדרשה דפרה אדומה נלקחת משל גוי, דנפקא מן בני ישראל ויקחו, והדרשה דאמר לו יתברך למשה לך אני מגלה טעם של פרה, דנפקא מן ויקחו אליך נסמכו להדדי, דמאי ענין דרשה זו לזו. ועל פי מ"ש יובן היטב, דהא הדרשה דפרה אדומה נלקחת וכו', היא מכח שהפירוש בהפסוק שכל בני ישראל יקחו כמ"ש, והנה על זה קשה איך יתכן זה שכל בני ישראל יקחו, דוגמת קושית הגמרא בקדושין (מ"א ע"ב) על הפסוק (שמות יב ו) ושחטו אותו, אלא ודאי מוכח מכאן דשלוחו של אדם כמותו, ואם כן לפי זה יתכן שפיר דנתגלה רק למשה הטעם והבן.