Chasidut על שמות 26:28

ובזוה"ק (יתרו עח; עט.) את מעשה ה' כי נורא הוא אמר ר"א שלימא דכלא וכו' והנורא דא יעקב איש תם גבר שלים בכולא וכו' בכל אתר דהוה שלימותא שכיח איקרי נורא וכו' לית דחילו אלא באתר דהוה שלימותא שכיח. ובזה"ק בשלח (נא:) אתה כוננת מישרים וכו' והבריח התיכון וגו' דא קוב"ה ר' יצחק אמר דא יעקב, וכולא חד אלא למלכא דאיהו שלים מכלא דעתיה שלים מכולא, מה ארחיה שהאי מלכא אנפוי נהורין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים, וכד דאין, דאין לטב ודאין לביש וכו' ומאן דאיהו חכימא אע"ג דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא שלים הוא מכולא דעתיה שלים אנא חמי דבהאי נהירו דינא יתיר ואתכסיא וכו' כך קוב"ה שלים תדיר וכו' בג"כ בעי לאסתמרא מניה. והוא שיראה שאינה מן התורה, תוכל להגיע ליראה מפני החסרון, כמו שנזכר לעיל, וכמו שמבאר, וחושך מיושר אך למחסור. אבל יראה שהיא מן התורה ע"י האמונה, נקרא שלימו דמהימנותא קדישא, כדאיתא בזה"ק (יתרו עט.) מאי דכתיב (בראשית כח) ויירא ויאמר מה נורא וגו' מאי קא חמא דקאמר דאיהו נורא וכו' חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אתקרי נורא כו' יעו"ש. שהתורה היא ישרה וקרואה ספר הישר כמ"ש (שמואל ב' א) הלא היא כתובה על ספר הישר, שהיא מעמודא דאמצעיתא, והיא תמימה, שהאחוז בה אין לו חסרון, מפני שמישרת מדותיו של אדם, שלא יטה להשקע בשום קצה מן המדות, שעי"ז נופל אדם בחסרון. שאם יכנע תחת מדה אחת שבמדות בלא קו ומשקל הדעת להכריע, שלא יטה לקצה אחרון, מכל מדה, יש בכל מדה חסרון אף שהיא מדה טובה, אך אם יתנהג במדה זו בתורת מדה טבועה וקבועה בלא הכשר דעת וחשבון, אז ישתמש בהמדה במקום שאינו ראוי, כגון שירחם על אכזרי, ואין לך רע מזה שמרחם על אכזרי ומחזיק ומקיים כח מזיק לעולם. ולזה צריך להשתמש בכל מדה בדעת במקום הראוי, ויכלכל דבריו במשפט בכל פרטי הנהגותיו כפי דעת התורה, אז יהיה שלם בלא חסרון. ועיקר החסרון הוא חסרון אמונה וכדאיתא בזה"ק ויקרא (דף טז:) והיה כי יחטא ואשם וכו' דהא בגין דא אסתלק קוב"ה מכלא כביכול קוב"ה לא אשתכח בקיומיה דהא כנסת ישראל אתפרשא מאתרהא הה"ד (ישעיה מד) אבדה האמונה דא כנסת ישראל כד"א (תהלים צב) ואמונתך בלילות וכו':

יעקב אבינו ע"ה אחז במדת התפארת שהוא בחינה הכוללת שני הבחינות האלו הגדולה והגבורה, ועל כן אמר עליו הכתוב (שם כ"ה, כ"ז) ויעקב איש תם יושב אהלים, כלומר שהיה תם ושלם בכל הבחינות והיה יושב בשני אהלים הם שני אלה הנזכרים חסד וגבורה, ועבור זה היה מטתו שלימה שהוליד י"ב שבטים שלא היה בהם שום דופי כי היה שלם בכל השלימות ולזה אמר הכתוב (שם ל"ז, ד') אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר שתולדות יעקב שהם המצוות ומעשים טובים שעשה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ו') תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים כו'. כולם היו בבחינת יוסף נודע מדתו מדת השלום כי בו נעשה שלום בפמליא של מעלה לאכללא שמאלא בימינא להמתיק הדין בחסד לעשות שלום ביניהם וכל עשיות יעקב הכל היה בבחינה הזו שהיא בחינת השלום כי היה נכלל בשני הבחינות, הדינים והחסדים והיה עושה שלום ביניהם ליחדם ולהמתיק הדינים בחסדים. ועל כן אמר בזוה"ק (שמות כ"ג.) תושבחן דאבהן יעקב הוה דהוא שלימא דכולהו וכו' עבור כללות שניהם שהיה בו, ועל כן הוא היה תיקון אדם הראשון כנודע מדברי הזוה"ק (בראשית ל"ה: וקמ"ה:) ומרומז בגמרא (בבא מציעא פ"ד.) שאמרו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון כי היה תמים ושלם בשלימות הגמור כמדובר. וזה הוא בחינת השלימות בכל האדם אשר בכל עת יהיה עומד בשתי הבחינות שהם אהבה ויראה ואף בעת שרואה שהקב"ה מתנהג עמו בחסדו הרב, ומיטיב עמו בכל מילי דמיטב לא יושכח יראת הבורא מאתו לעבוד לפניו ביראה ופחד כמו שאיתא בזוה"ק (בשלח נ"א:) וזה לשונו: כתיב (שמות כ"ו, כ"ח) והבריח התיכון בתוך הקרשים וגו'. דא קודשא בריך הוא ר' יצחק אמר דא יעקב וכולא חד אלא למלכא דאיהו שלים מכולא דעתיה שלים מכולא מה אורחא דההוא מלכא אנפוהי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים וכד דאין, דאין לטב, ודאין לביש, ועל דא בעי לאסתמרא מיניה. מאן דאיהו טפשא חמי אנפוהי דמלכא נהירין ולא אסתמר מיניה, ומאן דאיהו חכימא אף על גב דחמי אנפוי דמלכא נהירין, אמר מלכא ודאי שלים והא שלים הוא מכולא דעתיה שלים אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא אף על גב דלא אתחזיא, דאי לאו הכי לא יהא מלכא שלים ועל דא בעי לאסתמרא כך קודשא בריך הוא הוא שלים תדיר בהאי גוונא אבל לא אתחזיא אלא בנהירו דאנפין. ובגין כך אינון טפשין חייבין לא אתסמרן מיניה, אינון חכימין זכאין אמרין מלכא שלים הוא אף על גב דאנפוי אתחזיין נהירין דינא אתכסיא בגין כך בעי לאסתמרא מיניה וכו' עד כאן.

ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד (קהלת ה, ח) זה ציון שנאמר (ירמיה כו, יח) ציון שדה תחרש כתיב (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי ענין המשכן הוא מה שהקב"ה שוכן בתחתונים ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א) יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ דכתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם נמצא הכל נברא על ידי האותיות שהוא הדבור של הקב"ה ולכן נקרא האותיות שהוא הדבור בסוד אשה יראת ה' שכל ההולדות היו על ידי הדבור באותיות וכן האדם בדבורו מוליד תענוג בעולמות שהדבור נקבע בפה של ישראל כמבואר בספר יצירה קבען בפה ואמר בזוהר ולאמור לציון עמי אתה אל תקרי עמי אלא עמי בשותפי כגוונא דאנא במילול' דילי עבדית שמיא וארעא אוף הכי אנת כו' ונמצא כל ההולדות הם על ידי הדבורים וכל התענוגים הם נכללים באותיות כי בהם נברא הכל והנה יש סיגים המעורבים באותיות וענין הדבר מפני שרצה יתברך שמו שיהיה הבחירה בעולם לטוב ולהפכו והאדם צריך לבחור כמ"ש (דברים ל, יט) ובחרת בחיים ולברור הטוב מהסיגים על דרך אמרת ה' צרופה (תהלים יח, לא) שצריך לצרף וללבן האותיות עד אשר יהיו זכים וברים כי על דרך משל כמו האשה כל ימי נדתה היא בריחוקה ובהסתרת פניה כי אפילו להסתכל בה הוא פגם גדול כנודע עד אשר תטהר מדמה וספרה לה ז' נקיים ואחר תטהר להתייחד עם אישה כגוונא דא הדבור נקרא אשה כאמור בעוד שהסיגים מעורבים נקרא נדה נ"ד ה' כי ה' מוצאות הפה הם בריחוק ובהסתר פנים על דרך ואנכי הסתר אסתיר פני (דברים לא, יח) ואין יכולים להתקשר ולהתייחד עם הבורא ברוך הוא הנקרא בועליך עושיך ה' (ישעיה נד, ה) עד אשר יסירו הסיגים ונשארו מטוהרים לבעל הוא הקב"ה ואז הב"ה מתייחד ושוכן באותיות ומביא חיות הקב"ה בהם ונמצא ממלא כל העולמות תענוג מחיותו יתברך שמו וכיון שהקב"ה שורה באותיות הוא הדבור והדבור קבוע בפה נמצא שוכן הקב"ה בישראל ולכן נקרא כנסת ישראל שבישראל כנוס הכל כל התענוגים על ידי שמביאים הקב"ה לשכון בדבור השוכן בהם אך הקטן אין לו דעת שלם ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קיא ב) קטן אין ביאתו ביאה שאינו יכול להכניס ולייחד האותיות מפני שהוא בקטנות הדעת ואז אין יכול לברר הסיגים ונמצא כביכול בהסתר פנים כמבואר למעלה אך כשבא לגדלות ויש לו דעת אז מברר ומזכך עד שיכול ליחד למעלה וזהו ראוה מדברת עם אחד (כתובות יג א) ר"ל כ"י מדברת דבורים עם יחודו של עולם הקב"ה הנקרא אחד ומפרש מאי מדברת איך הוא ההנהגה של הדבורים זעירי אמר נסתרה ר"ל כשהוא זעיר בקטנות מוחין אז פירוש נסתרה בהסתרת פנים רב אמר נבעלה וכשהוא אומר בגדלות הנקרא רב אז נבעלה נעשה יחוד ותענוג גדול ומביא הקב"ה בהם ונמצא הקב"ה שורה בישראל ואז מתקרבים הכל אל הקב"ה כל העולמות אפילו מה שבסוף המדריגות הנקרא עקב כולם מקושרים בבורא יתברך שמו וזה נקרא משכן וזהו יודע היה בצלאל לצרף וללבן האותיות שנבראו שמים וארץ מן הסיגים שיש בהם ולכן הביא חיות הקב"ה בעולמות של מטה ונעשה המשכן הוא בריאת עולם ממש כאמור למעלה כגוונא דאנא וכו' ולכן היו קרשים למשכן ר"ל קרשים נעשו מארזים עץ שאינו עושה פירות עצי יער הם מדריגות של מטה הנקרא יער מלשון ותער שהם מנוערים ורקים קשר אותם גם כן על ידי האותיות בהקב"ה ולכן קרשים אותיות קשרים למשכן ששיכן הקב"ה בהם גם כן וזהו הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה (שמות כו, כח) דא יעקב והענין הוא כי הבריח הוא המשכת חיות הקב"ה בכל העולמות מן הקצה אל הקצה ר"ל שנמשך היו"ד שהיא השכל הגדול עד סוף המדריגה הנקרא עקב וזהו דא יעקב ר"ל כשנמשך מיו"ד עילאה עד העקב אז נקרא בריח אמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה ומייחד הכל ומקשר הכל ונבאר הענין ביותר כי כתיב (בראשית כז, ה) ויצא עשו השדה וגו' ואמר בזוהר מפני שאין הס"א חפץ בכבודו ויקרו של מעלת הקודש כשמתקשרים ומתייחדים ולא יחפוץ כסיל בזה אז יצא אל השדה החוצה שלא יראה בכבוד של מעלה ואז מתייחדים ומתקשרים מעלות הקודש כיון שנסתלקה הקליפה מן הקודש פנימה וזהו והבריח התיכון בתוך הקרשים כשהאדם ממשיך חיות הקב"ה בעולמות על ידי האותיות כאמור אז מבריח הקליפות והסיגים שבורחים מן הקדושה וזהו מבריח מן הקצה אל הקצה עד אשר נשאר הכל זך וטהור בקדושה וקשורים יחד וזה נעשה על ידי הצדיק הנקרא כל שכולל הכל ומייחד הכל כמ"ש (דה"א כט, יא) כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא על דרך שאמר מורי ז"ל על מה שמביא בגמרא עמוד אחד יש מהארץ ועד לרקיע וזו צדיק ר"ל עמוד אחד שהוא הצדיק מקשר הכל ומתקרב מן הארץ עד שמי רום הרוחניות הנקרא רקיע וזהו דאחיד בשמיא וארעא שמקשר ומייחד הכל ארציות ושמיימית והכל על ידי האותיות והנה האותיות נקראים ארץ מלשון ארצה שהקב"ה חושק להם ומתאוה אל הדבורים שיזדככו ויתקרבו אליו וכן האדם המדבר האותיות הקבועים בפיו משתוקקים ורוצים לקרב ולהתייחד שיהיה רצון הקב"ה שוכן בהם ואז כל התענוגים נכללים בהם כמבואר למעלה וזהו ויתרון ארץ בכל הוא ר"ל יתרון התענוגים של ארץ שהם האותיות הנקרא ארץ כאמור בכל הוא תלוים בצדיק הנקרא כל כי הוא המטהר והמזככם לקרבם וליחדם אל השם ולייחד הקב"ה עם הדבור שיהיה תענוג ויתרון לארץ שהוא הדבור נמצא שעל ידי צדיק הנקרא כל נעשה יחוד קב"ה עם הדבור והנה כמו השדה צריכה אל עבודה וזריעה ובלא עבודה אינה מצמיח כלום כן האותיות הנקרא ארץ צריכים עבודה רבה ואז מוליד ומצמיח הכל ונעשה ההולדות תענוגים ומתקרבים ומתייחדים הכל על דרך משל מלך שולח חיל לכבוש מדינה ואז הוא בחינת מלך והם בני חיל לעבוד ולשמור ולכבוש המורדים ובשובם מהמלחמה וכבשוהו אז עושה המלך משתה גדול ותענוג ומתקרב עמהם ונעשה עמהם אחדות ממש מפני שהם טרחו לעבודת המלך וכל כוונתם היה לשם בחינת המלכות להמליכו ובכל אחד ואחד היה לבם לב המלך על כן מתקרב אתם כי אז הם אחדות בבחינה ההיא כן דוגמה זו כשישראל מתטהרים ומזככים ומסירים הסיגים וכובשים הכל אל תחת יד המלך מתייחד הכל והמה מתייחדים עם המלך מלכו של עולם כאמור למעלה ונעשה הכל בחינת מלך כמבואר במשל שהרי המלך הגיע לו המלוכה מצד העם כאמור ודי בזה במקום גבוה להמשיל לשבר האוזן וזהו מלך לשדה נעבד כשעובדי השדה הם האותיות הנאמרים למעלה הנקרא בחינת שדה אז נעשים בחינת מלך כי מתייחדים האותיות ושורה הקב"ה בדבור והדבור קבוע בישראל ונקרא כנסת ישראל שמכונס בהם כל התענוגים. אמנם באמת כל זמן שהאדם הוא בקטנות השכל נקרא בסוד אלם שאין לו דבורים וצריך לצרף וללבן עד שבשכל יפריש הסיגים ונטהרים הה' מוצאות וזהו האומנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב) ר"ל כשהצדק הוא בסוד אלם צריך לזכך הדבור ולקרב ונעשה מצדק צדקה שמביא ה' מוצאות הפה אל השם ואז נקרא דבור תביאו הדבור לבחינת צדקה ויהיה צדקה וזהו צדק צדק תרדוף (דברים טז, כ) שתמיד צריך לרדוף להשלים הצדק מעלה אחר מעלה לזכך הדבורים מן הסיגים ונמצא כשהאותיות עדיין בלי עבודה רק בחינת שדה לבד אז היא בסוד אלם וצריך להביא למדריגת הדבור ונקראים האותיות ציונים המצויינים בהלכה שצריך האדם לעשות ציונים בהאותיות איך לילך בהם אל הקב"ה מכל אות ואות ציון מצויין אמנם כשציון הם האותיות המצויינים הם בסוד שדה עדיין בלי עבודה אז תחרש נקרא אלם מלשון החרישו אלי וצריך עבודה לשדה ואז מתייחדים האותיות ונעשה דבור ומתקשרים בהקב"ה והקב"ה שוכן בהם על ידי ישראל ונקרא הכל בחינת מלך כאמור. ומלך אימתי הוא ואמר לשדה נעבד אבל בלא עבודה אז תחרש וזהו שדה זו ציון הם האותיות המצויינים בהלכה איך הוא ההליכה להקב"ה על ידיהם כשהיא שדה אז תחרש וצריך לעשות מאלם צדק תדברון כאמור למעלה והבן.