Chasidut על שמות 31:2

ועוד י"ל קצת באופן אחר, על פי מ"ש בעיר בנימין שם במסכת כתובות, דלכך לא רצה השי"ת מעיקרא שיבנה תיכף בית המקדש או לעשות משכן, כדי שלא יבטלו מהתורה, כדאיתא במסכת מגילה (ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, עיין שם. והנה על דבריו קשה לכתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. לכך נ"ל על פי דקיימא לן אף דתרי קלא לא משתמעי, מכל מקום בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין כאחד, דכיון דחביב יהבי דעתייהו ושמעי, עד כאן (מגילה דף כ"א ע"ב). ונראה דמזה יש ללמוד על הכלל כלו, דבדבר חשוב מאד אין שום טרדה מבטלו, והנה אם התורה היה בעינינו כמו שנצטוינו בכל יום כאלו היום ניתנה וכל שעה חשוב כשעה ראשונה, לא היה שום טרדה מבטל. ועל פי זה יובן ויומשך היטב הפסוק (דברים ו' ו') והיו הדברים וגו', למה שדרשו רז"ל (ספרי ואתחנן ו ו) היום, בכל יום כאלו היום ניתנה, ולכך על לבבך ואין שום דבר גורם להסרה מן הלב, ולכך ודאי ושננתם וגו' בשבתך וגו' כי אין שום טרדה מבטל, ובזה האופן יוכל לקיים (יהושע א ח) והגית וגו' לא ימוש וגו' ולא באופן אחר. והנה באמת חיבת התורה כראוי כאמור (תהלים יט יא) הנחמדים וגו', (משלי ג טו) יקרה היא וגו', (איוב כח יז) לא יערכנה זהב וגו', לא היה שום דבר מבטל, אך מחמת היצר הרע המדמהו לעול, אף אם כופיהו מכל מקום אינו חביב כל כך, ועל ידי זה הטרדה מבטל. ועל פי זה נ"ל לפרש פירוש חדש בהפסוקים נחלתי עדותיך לעולם, ר"ל בלי ביטול רגע אחת כי ששון לבי המה, דאז אין שום דבר מבטל דכיון דחביב יהיב דעתיה, אבל (תהלים קיט קיב) נטיתי לבי לעשות חקיך, דהיינו שכופה יצרו אבל אינו חביב, אז לעולם הוא בעקב, כמו שדרשו (דב"ר פ"ג א') שכרו בעקב והיינו בהסוף, ר"ל דאחר שפנה מכל הטרדות בסוף הכל אז פונה להתורה, מה שאין כן כשיש לו איזה טרדה לא יוכל למיהב דעתיה, והוא פירוש נפלא ואמת בס"ד. ועל פי זה יתפרש הפסוק (קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע, ר"ל על כל פנים אחר ככלות הכל נשמע, ראוי לשמוע דהא אמרנו נעשה ונשמע, ר"ל אף בשעת עשיה כמו שאפרש, ואם כן על כל פנים בסוף נקיים ונשמע, את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם אפילו איש המוני שאין התורה חביב אצלו. וזה מוסר גדול לאותן המבטלים אף שפנוים מכל וכל, והיינו אמרם (סנהדרין צ"ט ע"א) כל שאפשר לו לעשות וכו', עליו הכתוב אומרו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה וכו', שזה ודאי בזיון גדול מאד, אבל השלם הגמור אין שום טרדה מבטלו. ועל פי זה יתפרש הפסוק (תהלים קיט קסח) שמרתי פקודיך ועדותיך כי כל דרכי נגדך, ר"ל אף שדרכי נגדך, היינו סבות למנוע כמו שדרשו (יבמות ס"ג ע"א) בעזר כנגדו (בראשית ב יח), מכל מקום שמרתי והבן. והיינו נעשה, ר"ל אף אם נעשה איזה דבר, מכל מקום נשמע, ר"ל כל כך חביב אצלינו דלא יבטלנו שום דבר, ועל זה אמרו (שהש"ר פ"א ד') דאז נעקר יצר הרע מלבם והיה חביב להם מאד והבן, ועל כן אמר אז ויקחו לי תרומה, והבן. ועל פי זה יובן אמרם (שבת דף פ"ח.) מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר (תהלים קה כ) עושי דברו לשמוע בקול דברו. דהיינו דלמלאכי השרת אין עשיה מבטלתן ואדרבה גורם לשמוע, כי אין להם יצר הרע וחביב מאד עליהם דבר ה'. והנה על בחינה זו לא שייך רחיים על צוארו וכו' (קידושין כ"ט ע"ב), והשתא מבואר המדרש ויקחו לי תרומה, דמזה מבואר דיש להקדים הנשואין, אבל באופן שהתורה חביב מאד, והיינו כי לקח טוב וגו', כנ"ל באופן הראשון רק תורתי אל תעזובו ויהיה חביב כל שעה כשעה ראשונה, והבן. ועל פי זה יובנו הפסוק בפרשת תשא (שמות לא ב) ובפרשת ויקהל (שמות לה ל) ראו קרא ה' בשם בצלאל, כי אז כבר חזר היצר הרע והיה העשיה טורדן, אבל אלו מלא רוח אלקים בחכמה וגו', באופן שיוכלו לעשות בכל מלאכה ולחשוב מחשבות בדדהו, ולא יהיה טרדת העשיה מבטלתן, והיינו דמסיים בפרשת ויקהל בהאי ענינא (שמות לה לה) ועושי בכל מלאכה וחושבי מחשבת, והבן.

ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכת. להבין למה קרא שם המקום על שם המקנה שהוא טפל ולא על שמו שהוא העיקר, אכן בית ענינו הוא הגנה לאדם עד שאינו מרגיש מה הוא בחוץ, וסכות הוא הגנה קלושה, שבית רומז על קדושת אבות שמגין שלא מדעת, וסוכה אף שהיא ג"כ רומז לקדושת אבות, כי כל הגנות ואורות מקיפים הם מקדושת אבות, שרומז לקדושה קבועה, אכן רומז שהאדם ישתדל לדעת מפני מה נמצא בו קדושה קבועה הזו, וכדאיתא (אבות פ"ג,מי"ח) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, וידיעה הזאת הוא כמו שכתיב (שמות ל"א,ב') לדעת כי אני ה' מקדשכם, וזה בא לו לאדם ע"י עבודה, ויעקב אבינו לא בטח על זכות אבות, רק זה היה לו שלא מדעת, וזהו ויבן לו בית שהיה לו זכות אבות שלא מדעת, אך למקנהו עשה סכות היינו להשתדלותיו ולקניניו שזה נקרא בכל מאדך זה היה עיקר עבודתו לעשות הגנה מדעת וזה היה העיקר אצלו, לכן קרא שם המקום סכות.

ובצלאל בן אורי כו' (שמות לא, ב) עשה את כל אשר צוה ה' את משה. עיין ברש"י, כי משה צוה תחילה על הכלים ואחר כך על המשכן ובצלאל עשה תחילה המשכן ואחר כך הכלים. והנראה לבאר, כי הנה האדם כשקם ממטתו אזי צריך לרחוץ תיכף, היינו בתחילה צריך לקבל עליו עול מלכות שמים להאמין באמונה שלימה שיש בורא ברוך הוא על כל העולמות, ואחר כך צריך האדם להתפלל וללמוד תורה ולעשות מצות והמצות והתורה הם המלמדים את האדם המדות הבורא ברוך הוא שהוא אל רחום וחנון כו', וכן שאר מדות הבורא יתברך. נמצא, המצות והתורה שאדם עושה הם המלמדים אותו איך להאמין באמונה שלימה בהבורא יתברך שמו. ונמצא יש כאן שני בחינות באמונת הבורא יתברך. בתחלה, אדם מאמין בשכל קטן שיש בורא על כל העולמות. ואחר כך, כשאדם לומד תורה ועושה מצות הבורא יתברך על ידי תורה והמצות אזי השכל יש לו הזדככות ונמצא הוא מאמין באמונה שכליית בהבורא יתברך. והנה זה שאדם מאמין באמונה שלימה בהבורא יתברך זה הוא השראת השכינה: