Chasidut על שמות 32:16

במדרש זאת חקת התורה וגו' (במדבר יט ב). שאלו מלאכי השרת להקב"ה אם כן למה מת משה, והשיב ית' מקרה אחד וגו' (קהלת ט ב). ונ"ל על פי הכלי יקר בויקחו אליך הפרה, נקראת על שמך (תנחומא חקת סי' ח'), עיין שם. נמצא משה עשה כל התיקון. והנה איתא (על זה במדרש רבה שמות פל"ב) חרות (שמות לב טז), אל תקרי חרות אלא חירות, שנאמר (תהלים פב ו-ז) אני אמרתי אלקים אתם וגו', (תהלים פב ז) אכן על ידי שחטאתם בעגל כאדם תמותון, עד כאן. והנה משה אף אם לא חטא עמהם, היה מקום לומר שהעלה ערב רב והיה קצת גורם, אך לעומת זה עשה התיקון, ולמה מת. והתשובה מקרה אחד וגו', לפי שכבר צריכין למות השאר, אם כן מקרה אחד וגו', דאם לא כן יבטל הבחירה וק"ל, מה שאין כן בעת נתינת התורה שהיה על דרך שיחיו כולם והבן, והאומות לנגד ישראל הם כהבדל מדריגה, שנאמר (יחזקאל לד לא) אדם אתם (עיין יבמות ס"א ע"א), (ולפנינו יבואר עוד באופן אחר).

עוד י"ל על לשון התורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו', לתרץ ג' קושיות שהקשה המזרחי, ונדחק מאד ולא הועיל כלום. והנ"ל בזה, דנדקדק דלימא מה לשמיטה אצל הר סיני. והנ"ל בזה, דענין, היינו בכל מקום שורש הדבר שעוסק בו זולת הנטפל, והנה הראב"ע כתב כי שורש השמיטה כאן, להזכיר שהוא מתנאי ארץ, ואגב נשנו הדינים, עיין עליו. ואם כן לזה קרא ענין שמיטה, דהיינו שהוא מתנאי ארץ שהיא עיקר הענין שעוסק בו כעת. והנה בהא דנאמר בהר סיני, יש לומר בתרין אנפין, או דקאי על הדינין, או דקאי על ענין שמיטה, דהיינו מה שהוא תנאי ארץ נאמר בסיני, ואם כך הוי אמרינן, לא הוי קשה קושית התורת כהנים, דהא זה דהוי תנאי לאו מצוה היא. אך על זה קשה שפיר מה ענינה של שמיטה אצל הר סיני דהוי שני הפכים, דהא דרשו רז"ל (עירובין נ"ד ע"א) חרות (שמות לב טז), חירות משיעבוד מלכיות והבן, ואם כן מקשה התורת כהנים בדרך ממה נפשך כנ"ל. והנה במה שכתב רש"י ונ"ל דהכי פירושו, עיין ברמב"ן מה שהקשה שני קושיות, והנה במזרחי הקשה עוד דאם כן הוי ליה הרבה כתובים הבאים כאחד. ולכאורה היה נראה בישוב כל הנ"ל, דאין כונת רש"י להוכיח דהפרטים בשמיטה נאמרו בהר סיני, דהא ודאי דהקרא בהר סיני קאי על כל הפרטים, דאי על הכלל, לא צריך קרא דהוא בכלל כל המצות כקושית התורת כהנים, רק דכונת רש"י ליישב קושית הרמב"ן השניה מהיכי תיתי להקיש שאר המצות לשמיטה, וכתב רש"י דלגופיה לא צריך, ובודאי דבא ללמד על שאר מצות, ואם כן מיושב גם קושיא ראשונה של הרמב"ן דשאר מצות דלא נשנו בערבות מואב מנא לן למילף, ואם כן קושיא שניה של הרמב"ן וקושיא הראשונה חדא מתורצת בירך חברתה, וגם קושית המזרחי הנ"ל נתיישב. אבל לפי מה דהמזרחי שדא ביה נרגא בקושית הרמב"ן, גם זה אינו מחוור דאכתי צריך לגופיה דלא נימא דהפרטות נאמר באוהל מועד. ומיהו גם לפירוש המזרחי תמוהין מאד דברי רש"י, דאי כונת רש"י להוכיח דהפרטים של שביעית נאמרו בהר סיני לבתר דגלי לן קרא בהר סיני, למה לי הא דלא נשנא בערבות מואב, בלא זה מוכח דהא על הכלל לא צריך קרא כמ"ש, ואי כונתו דבלא זה הקרא מוכח בשביעית, הלא לא מוכח כלל דאיכא למימר דבאוהל מועד נאמרו, והמזרחי במחילת כבודו מחליק בשמן ולא הועיל, וצריך עיון גדול ליישב פירוש רש"י הנ"ל.

ובמדרש תנחומא (אמור סי' א') אמור אל הכהנים ואמרת אליהם (ויקרא כא א), הרי אמירה שני פעמים, משל לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר לו המלך לא תראה במיתת אדם לעולם, מפני שאתה רואה פני שלא תטמא את הפלטין שלי, כך גזר הקב"ה על הכהנים הנכנסים למקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו. והוא תמוה דמאי ענין זאת להך קושיא דשתי אמירות הללו למה. גם מה דמסיים לפיכך הוא אומר וכו', צריך ביאור מה דרש בזה במשל הטבח. ובמדרש רבה (ויק"ר כ"ו ה') א"ר ברכיה בשם ר' לוי, משל לישראל וכהן שנכפו וכו', עד העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן די באמירה אחת, תחתונים שיצר הרע מצוי בהן הלואי בשתי אמירות יעמודו, הדא הוא דכתיב אמור ואמרת, עד כאן. והוא גם כן תמוה דאם כן בכל המצות יהיה שתי אמירות, ומה נשתנה אזהרה זו דוקא, ויותר היה ראוי להיות כן גבי אזהרות שיש בהן חמדה ותאוה. והנ"ל ליישב הכל על נכון, ולהיות התנחומא והמדרש רבה בקנה אחד עולין, בהקדים הגמרא ב"ב (דף ע"ה ע"ב) אמר ר' אליעזר עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש וכו', שנאמר (ישעיה ד ג) והיה הנשאר וגו' קדוש יאמר לו, עיין שם. והנה בסנהדרין (דף צ"ב ע"א) איתא תני דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן, אינן חוזרין לעפרן, שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים, אף צדיקים לעולם הם קיימין, עד כאן. ולכאורה נראה כמאמרים חלוקים, דאם נדרש כמשמעו שבאמת יאמרו לפניהם קדוש, אם כן שוב לא נשמע למדרש מה קדוש לעולם קיים והבן, וכן ההיפך. והנ"ל דבקנה אחד עולה, בהקדים המדרש רבה בפרשת קדושים (ויק"ר כ"ד ח') ר' אבון אמר תרתי, העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן יש להם קדושה אחת, אבל התחתונים שיצר הרע שולט בהם, הלואי בשתי קדושות יעמודו וכו', ר' אבין אמר אחרי משל וכו', כך בכל יום העליונים מכתירים להקב"ה ג' קדושות, נותן בראשו אחת ושתים בראש בניו וכו'. ופירש הנזר הקודש (בבראשית רבה פרשה ג' סי' ד') על פי מ"ש התורת חיים, כי הג' קדושות הם נגד כתר חכמה בינה, וכתיב (משלי ג יט) בחכמה יסד ארץ, היינו ישראל הנקראים ארץ חפץ (מלאכי ג יב), נאצלו מחכמה, כונן שמים הם המלאכים, בתבונה שנאצלו מבינה, לכך מלאכי השרת שיסודם ממדה השלישי, מזכירין ה' אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש, שהם כלפי מדות הללו כתר חכמה בינה, ה' צבאות עילת כל העילות, וישראל שנאצלו מחכמה, מזכירין אחר ב' תיבות, עד כאן דברי התורת חיים. וידוע דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), זכו לב' מדות חכמה ובינה יחד, והיינו השתי כתרים (עיין שבת פ"ח ע"א), וזהו שאמר נתן שתים בראש בניו היינו חכמה ובינה, ואחד בראש עצמו היינו קדושת כתר, וזה שאמרו בגמרא עתידין צדיקים שיאמר לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, ר"ל שלעתיד יזכו גם לקדושת כתר ויאמר לפניהם ג' פעמים קדוש, כמו שאומרים לפניו יתברך שמו, עד כאן דברי הנזר הקודש בקצרה. והנה בסמיכות חכמים פירש אמרם ז"ל (בברכות י' ע"א) אהא דכתיב (שמואל א' ב ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך, אל תקרי כי אין בלתך, אלא אין לבלותך, כי השלש קדושות פירש התרגום קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא קדיש בעלם עלמיא, וזהו שתים שנתן בראש בניו, כי גם ישראל קדושים בשמים ממעל שגדולים יותר ממלאכי השרת, וקדושים בארץ, ואחת בראש עצמו היינו בחינת הניצחית להיותו חי וקיים לעד, וזהו אין קדוש כה', דמשמע שיש קדוש אלא אינו כה', ואחר כך אמר כי אין בלתך דמשמע אין עוד מלבדו, ועל זה אמר כי אין לבלותך שאתה חי וקיים, והוא תואר קדוש הג' שהשאיר לעצמו. אמנם לעתיד הקב"ה בכחו הגדול יזכה אותנו בבחינת הניצחית גם כן, וזהו שאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים וכו', היינו שנזכה לבחינת קדושה השלישית, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה לכאורה הנזר הקודש והסמיכות חכמים חלוקים בפירוש העטרה השלישית, דלנזר הקודש היינו קדושת כתר, ולהסמיכות חכמים היינו קיום הנצחי. ואני אומר דאלו ואלו דברי א' חיים הן ובקנה אחד עולין, דהא אמרו רז"ל (שהש"ר פ"א ד') אלמלא לא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ יט), לא היינו שוכחים. והענין הוא כי המושפע מהשי"ת בעצמו יתכן בו הנצחית, מה שאין כן על ידי הפסק, אם כן הכי נמי כל זמן שלא נתקדשו בקדושת כתר, אם כן השתלשלות השפע השופע לנו על ידי עילול הנכבד, ר"ל מעלה הראשונה ית' לכתר ומשם לחכמה מקורינו, אם כן יש הפסק בין העילה הראשונה ובינינו העלול הנכבד הראשון, ולכך נעדר הנצחית, מה שאין כן כשנתקדש בקדושת כתר כמבואר בקנה, אם כן יהיה לנו התואר הנצחית והבן, ואם כן לפי זה אלו שני המאמרים אחד הם אף לפי פירוש הנזר הקודש, והבן. והנה המבואר בנזר הקודש כי שני העטרות של נעשה ונשמע, היינו חכמה ובינה עיין שם, לפי זה דעת לנבון נקל כי אם זה היה בעת אמירתם נעשה ונשמע שהיה קודם נתינת התורה, ממילא בעת נתינת התורה ממש לא יתכן שלא יעלו עוד לאיזה מדריגה, והיינו שנתקדשו בקדושת כתר כמו שיהיה לעתיד, ולכך חרות הוא (שמות לב טז) חירות ממלאך המות (עירובין נ"ד ע"א), והבן, רק אחר כך שחטאו נסתלק אותה קדושה, ונאמר (תהלים פב ז) אכן כאדם תמותון. והנה נ"ל לפרש הפסוק (משלי טז טו) באור פני מלך חיים, כי אור פנים היינו הכתר כי הוא ראשון וקודם לכל והבן, והנה התנחומא אחז החבל בתרין ראשן, כיון שאתה רואה את פני וכו' שלא תטמא הפלטין והבן, ועיין בחן טוב (פרשה זו) מ"ש בשם מורו הרב בזה דשני טעמים הן. ועיין עוד שם שכתב סברא אחת, דעיקר טומאת המת הוא, לפי שהחטא הידוע הוא סבתו והחטא מטמא, אם כן לא שייך זה במת כהן, עיין שם מ"ש לדרכו. ואני אומר כי באמת טעם זה לא שייך בכהן, רק בכהן יש טעם אחר, כיון שאותו השבט לא חטאו, אם כן נשארים הם בקדושת כתר, אף שבעת רגע המיתה נסתלק דנגררים בתר רובא, מכל מקום בחיותם הם בקדושה זו, והיינו רואים פניו כאמור, ולא יראו במיתת אדם כהן שאז נסתלק אותו קדושה דודאי קודם מותו נסתלק, דאם לא כן לא היה מת כי באור פני מלך חיים, וטעם זה לא שייך בישראל שמת דאין בהם הסתלקות מאותה קדושה, דהרי גם בעודנו חי לא היה לו קדושה זו, והבן. ואם כן נצרך לשני אמירות לישראל ולכהנים, דהטעם דשייך בישראל לא שייך בכהנים, והטעם דשייך בכהנים לא שייך בישראל. והכי פירושא דקרא אמור אל הכהנים ואמרת אליהם בעצמם גם כן לנפש לא יטמא, ושלא תאמר שמא דוקא לנפש כהן לא יטמא מטעם האמור אבל לישראל שרי, לכך נאמר בעמיו משמע בכל העם, וזה שסיים לפיכך נאמר וכו' ומבואר התנחומא, והוא כפתור ופרח בס"ד. וזה גם כן דברי המדרש רבה כי ישראל על ידי שיש בהם יצר הרע, השפיע בהם השי"ת קדושות גדולות ויש בהם הבדל מדריגות גדולות בהמקור, ולכך נצרכו לשתי אמירות כל אחד לפי מדריגתו, מה שאין כן המלאכים שאין להם יצר הרע, ודי להם בקדושה אחת ומקור אחד לכולם, די באמירה אחת, והיינו ממש כדברי התנחומא וכדברי ר' אבין בפרשת קדושים, והוא נכון בס"ד.