Chasidut על שמות 32:7

(ג) עוד ביאור על המדרש הנ"ל (במ"ר פכ"א א'). וליישב מה שדקדקתי באמרו ית"ש (במדבר כה יא) ולא כליתי וגו', היתכן שאם לא היה פנחס מקנא שהיה כליה ח"ו, מה שנא זה מכל החטאים שלא היה כליה על ידיהם. והנ"ל על פי מ"ש האלשיך בפסוק (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו', (הובא בעיר בנימין על הירושלמי דפאה ריש פרק ואלו מפסיקין וגו' עיין שם, ותורף דברי האלשיך דבמבול היה כליה משום דכתיב (בראשית ו ו) ויתעצב אל לבו, עיין שם). והנה נ"ל להוסיף על דבריו, משום דהמחשבה הוא בדין, שהרי עלה במחשבה לברא במדת הדין, והעשיה שהיה בדבור היה בשיתוף הרחמים (ב"ר י"ב ט"ו), וכמו שפירשו כך עלה במחשבה לפני (מנחות כ"ט ע"ב), עד כאן. והנה באמת בכל חטאי הרבים בחלול השם המפורסים, הדין נותן כליה ח"ו, וכן הוא כפי המחשבה, אך השי"ת ברחמיו מכניסן בדבור. ועל פי זה נ"ל לפרש (ישעיה א' כ') ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו כי פי ה' דבר, דכי משמש במקום רק בכמה מקומות, והוא בסוג אלא, ור"ל הלנצח תאכל חרב ח"ו, לזה אמר רק פי ה' דבר ויש לו גבול ומשותף ברחמים, ולכך נזכר שם הויה דהוא רחמים. ולכך נאמר (בפרשת תשא, שמות לב ז) וידבר ה' אל משה לך רד, דהדבור עצמו הוא רחמים. והנה לפי זה י"ל דלענין נתינת שכר לפנחס, ראוי שלא יפסד עבור הרחמים, רק כפי שהיה כפי הדין במחשבה, ואם כן הצילם מכליה, והיינו ולא כליתי וגו' בקנאתי, וקנאה הוא בלב כפי טיב לשון הקודש במתחרה בלב לנקום. וזה דברי המדרש דהיה קשה להמדרש קושיתי על הפסוק, ומתרץ כתרוצי דהא דאמר השי"ת ולא כליתי וגו', הוא שיטול שכרו כפי הדין, ואתי שפיר לפי זה דאין המדרש אומר דברי נביאות שכך אמר השי"ת, רק דהוא ביאור על הקרא המפורש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, ר"ל שהוא נוטל שכרו כפי שהוא לפי הדין, והוא פירוש נפלא בס"ד. ונ"ל שזה הטעם שאמרו רז"ל (קידושין דף ל"ט:) שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה, שהרי היה ראוי להתנהג כפי המחשבה, אם כן המחשבה עיקר, רק שברחמיו העיקר כפי המעשה, אבל לטובה אדוכתיה קאי, והבן.

אך כדי להבין מהיכן נצמח שמשה אדונינו יצטרך בדבר מצוה להתחכם כנגד יצרו בתחבולות על ידי שוחד שכר, הלא זה כל האדם, אבל לא משה אדונינו כי אם יעשה לעשות רצון קונו וחפץ צורו, ומה זה עושר המדומה בחיק משה אדונינו שיבטל שום מצוה עבור זה. אך הענין בזה, שמשה שקול כנגד כל ישראל (דב"ר י"א י'), והוא כדמות אילן והם הענפים, ובהפרדם ונפלם שדי תכלא קצת במשה, לכך נאמר לו לך רד כי שחת (שמות לב ז), בשעה שעבדו ישראל את העגל (עיין ברכות ל"ב ע"א), ולכך אז שכולם נתעסקו בביזה ולא השגיחו בדבר מצוה כזה, שדי תכלא במשה עד שהצטרך להתחכם ולהתגבר שכלו בבקשת חשבונות רבים. ואף דאיתא שם בסוטה דאמרו ישראל הניחו כבודו בגדולים, אם כן משמע לכאורה דלא חטאו ישראל בהתרשלות מן המצוה שמושבעין ועומדין, כבר פירש שם זקיני הגאון מהרש"א זצוק"ל בחידושי אגדות שזה קאי על מ' שנה שבמדבר שלא נתעסקו בו אלא משה, אבל בתחילת יציאתם ממצרים לא נתעסקו בו מפני הביזה, ולכך לא נתעסקו בו אלא משה. וכן כתב עוד שם וז"ל: גם שסיפר הכתוב בשבח משה שהיתה המצוה חביבה עליו, ובגנאי ישראל דשבקי' ליה משום ביזה, היינו בתחלת לקיחת ארונו של יוסף ממצרים כו', עכ"ל עיין שם. ואם כן משמע מדבריו דהסיפא דקרא דחכם לב, דהוא ואויל שפתים ילבט קאי על ישראל, וסיפר בגנותן דשבקי' לארונו של יוסף משום ביזה, והכי פירושו שפתים ילבט, מה שנשבעו לבטא בשפתים לשאת ארונו של יוסף. וכן משמע מהגמרא שאמרו כל ישראל נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות שנאמר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, עכ"ל הגמרא. אם כן משמע להדיא דהכי פירושו דמייתי ראיה על שתיהן דחכם לב זה משה, ואויל שפתים ילבט היינו ישראל, ולזה כין זקיני הגאון מהרש"א ז"ל באמרו שסיפר הכתוב בשבח משה ובגנותן של ישראל, וזה ברור וכו'. ועל פי זה יתבאר שם בסוטה (דף י"ג ע"א) תנו רבנן בא וראה כמה חביבין מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות שנאמר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק במאמר הזה טובא. חדא, דמאי קא משמע לן באמרו בא וראה כמה חביבין מצות על משה רבינו, דאטו מי לא ידע דמשה בחיר ה' עבדו נאמן ביתו צדיק הוי וחביבין עליו מצות, ומאי קא משמע לן. ועוד קשה מאי רבותא כל כך לגבי משה שדחה עושר המדומה קנין הבל, כדי לעשות נחת רוח לבורא, והחליף עולם עובר בעולם עומד. ועוד קשה אם בא לשבח את משה להורות לנו חביבות המצות ממשה, שנלקח ראיה ומוסר וחכמה ולימוד ממנו, דודאי לא נכתב שום דבר לבטלה דהא מאי דהוי הוי, רק הכל ללמד דורות הבאים, אם כן לאיזה ענין מונה את ישראל, וכי בשביל זה יוגדל שבחו של משה מתכבד בקלון חבירו. ועוד דמאי קא משמע לן דמשה היה צדיק יותר מכל ישראל ודאי דזיל קרי' ביה רב הוא ומובן מאליו, דאם לא היה טוב יותר מכל ישראל, לא היה נבחר לגואל לסרסר בין ישראל לאביהם שבשמים להוריד להם התורה הקדושה. וגם כן יש לדקדק תיבת כולן מיותר, ואיך שייך לומר כל ישראל כולן, והן אמת דבעין יעקב השמיט תיבת כולן, היינו מפני שהיה זה הלשון תמיה בעיני המעתיק, ולכן חשבוהו לטעות, אבל בספרי הש"ס איתא דכל דבריהם בדקדוק נאמרים אין בהם נפתל ועקש ושפת יתר. והנ"ל בזה, דכבר כתבנו דהקרא דחכם לב רישא בשבח משה, וסיפא בגנות ישראל. והנה נ"ל דעיקר הכונה בסיפא לא לגנות ישראל, רק לפרש הסיפא, על פי מה שכתבנו דחכם לב יקח מצות, וקאי על משה שהתעסק בעצמות יוסף. וזה תמוה מאד דמשה בחיר ה' מובחר האנושי ורבן של הנביאים, יצטרך לזה חכמות לב, דמשמעו של חכמת לב ודאי מורה לתחבולות נמרצות ועשתונות משתנות, ולמה הוא לו והלא מילתא זוטרתא הוא לגבי משה לעשות מצוה לעשות נחת רוח לקונו יתברך, ולדחות מפניו כל הון, ומה זה לפני האיש משה שיצטרך לעצות ותחבולות, הלא אהבתו כלפיד בוער עד אין קצבה. לכך אמר ואויל שפתים ילבט, וקאי על ישראל שהם הפרו ברית ושבועה בשביל הביזה, וכיון שכל ישראל עשו כן, פגמו בעצם נשמת משה ונתרפה במלאכתו מלאכת אהבה בעצם, עד שנצטרך להגביר שכלו בתחבולות ובעצות נמרצות ככל פירוש הכתוב.

והנה אם יחשדו לבחיר ה' ויתקטן אמונתו, ממילא דתקטן מעלת המשכן הנעשה על ידו בעיניהם, ועל דרך רבן לא שנה וכו' (נדה ס"ב ע"ב). ועוד אף שמשה לבד הקימו, עם כל זה לא יוכל רק אם כל ישראל עוזרים באמונתם ומחשבתם, ואם יפלו, גם הוא יגרר אחריהם ויפול ממדריגתו, כאמור (שמות לב ז) לך רד, שדרשו רז"ל (ברכות ל"ב ע"א) כלום נתתי לך גדולה וכו'. ואם כן נתינת החשבון בהכרח הוצרך למלאכת המשכן, ובלא זה לא יתכן. והיינו דאמר אלה פקודי המשכן, ומבאר למה הוצרך זאת לעצם המלאכה שיהיה באמצע העסק, על זה בא הרמז משכן משכן שנתמשכן וכו', ואם כן אחר היותו, קל וחומר קודם היותו. ועל זה מבאר והולך כי פעולת המשכן הוא העדות שהשכינה שורה בישראל כמו שפירש בעל הטורים, והיינו על ידי מ"ש פה כי על ידו השראת שכינה, והוא על ידי התהפכות הניצוץ. והיינו העדות שנמחל עון העגל, כי כל עוד שחלאת טומאה זו נדבק, לא ישרה השי"ת שכינתו כמו שביאר שם בעקרים (מאמר שלשי פרק שמיני) שהבאתי פה בענין הרחקת התועבות, שהוא סיבה להשגת רוח הקודש, עיין שם. ועל זה אמר כיון שהוא סבה להגעת הנבואה והשראת שכינה, איך יעשה כיון שלא יוכל עשוהו רק באופן זה, על זה אמר אשר פוקד, דהיינו נצטוה על פי משה והוא האמצעי כאמור, והנה אם מעלת המשכן נצמח ממעלת משה, ממילא אם יגרע מעלתו בעיני ישראל דיגרע מעלת המשכן ותקטן אמונתם בו, ואם כן לא יוכל עשהו כדאמרן משכן משכן והוא קל וחומר, לכך הוצרך נתינת החשבון לעצם המלאכה. ועתה יש לחלק הפירוש של משכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה לשני פירושים, א' על פי שנתמשכן שני פעמים כמ"ש. ב', פירוש משכן משכן הוא, שלא יתכן עשייתו רק על ידי משכן השכינה נבואה ורוח הקודש, שעל ידו משכן השכינה והגעת נבואה ורוח הקודש לישראל, ואם כן קשה כמ"ש, לזה אמר התירוץ העדות אשר פוקד על פי משה, ואם כן עקרו על ידי משה, לכך אלה פקודי שלא תקטן אמונתם בו ולא יוכל עשוהו, והבן. והשתא אתי שפיר דרש רז"ל העדות שהשכינה שורה בישראל, וגם העדות שנמחל עון העגל הכל כמ"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל מה דאמר על פי משה, מפרש האיך העושים זולת משה עשו בו, על זה אמר (שמות לח כב) ובצלאל עשה את כל אשר ציוה ה' את משה, דהינו משה היה האמצעי, ועל זה דרשו רז"ל שהסכימה דעתו למה שלא נאמר לו, והיינו בשפע רוח הקודש על דעתו ושכלו. ויתכן מה שדרשו כאן, ולא דרשו כן בפסוק ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו. ולדברי אתי שפיר, כי כאן מוכח הפירוש דכן הוא, דאם לא כן אינו ענין לכאן, אבל לפי מה שפירשתי שייך שפיר, והבן. ועל זה אמר ואתו אהליאב, דהיינו שאהליאב קיבל באמצעות בצלאל. והנה כשם שכל השפעות היה על ידי המשכן והמקדש בדרך התהפכות הניצוץ, כן עכשיו על ידי המקדש מעט. וכשם שקדושת המשכן היה כפי שמירתם ומוראם, ככה המקדש מעט, וחייבים אנחנו בשמירתו ובמוראו, והזוהר החמיר מאד בזה, ומזה נצמח מוסר גדול, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, שיחזיר שכינתו בתוכינו במהרה בימינו אמן.