Musar על שמות 32:7

וידבר ה' אל משה לאמר^*ביאור נחמד על פרשת שוב או כשב וגו'. (ויקרא כב, כו) שור או כשב או עז כי יולד וגו' ירצה לקרבן וגו'. ושור או שה אותו ואת בנו וגו' וכי תזבחו זבח לה' וגו' עד סוף הפרשה אני ה'. מי חכם ויבין הספקות שנפלו בפרשה זו. כי קשה למה זה שמפסיק בציווי אותו ואת בנו בין צווי הקרבנות. ועוד קשה ושמרתם מצותי ועשיתם אותם מה שייכות למקרא זה פה וכי על כל מצוה פרטית יאמר הכתוב ושמרתם. עוד קשה ולא תחללו את שם קדשי פי' רש"י שמקרא זה איירי מקדוש השם מה ענין זה למצוה זו ועוד קשה ג' פעמים מזכיר אני ה' על הראשון פירש"י דעו מי גזר עליכם. ועל האחרון פי' אני ה' נאמן לשלם שכר. ועל אמצעי לא פירש כלום. ואגב יובן מה שפירש"י ושמרתם זה המשנה. מה ענין אזהרת משנה פה. גם המוציא אתכם מארץ מצרים למה לי פה הלא כבר כתוב ושינה ושילש אקדים ביאור^*מדרש רבה שור וכשב ועז בזכות ג' אבות. מדרש רבה (ויק"ר כז, ט) בפרשה זו. דבר אחר שור בזכות אברהם דכתיב (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם. כשב בזכות יצחק דכתיב (בראשית כב, יג) וירא והנה איל. עז בזכות יעקב דכתיב (בראשית כז, ט) קח לך שני גדיי עזים וגו'. וקשהה מה ענין זכות האבות שהזכיר. ועוד מסיק שם במדרש רבה (שם י) והיה שבעת ימים תחת אמו ולמה שבעת ימים אלא שיבדוק שאם נגחתו אמו או שנמצא בו מום הרי זה פסול. דבר אחר והיה ז' ימים רבי יהושיע דסכנין בשם רבי לוי משל למלך שנכנס למדינה גזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונה תחלה. כך אמר הקב"ה לא תביאו לי קרבן עד שיראה פני השבת שאין שבעה ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת הה"ד ומים השמיני והלאה ירצה. אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שוים. משפט אדם וביום השמיני ימול וגו' משפט בהמה ומיום השמיני והלאה ירצה. כלומר אם הבאת לפני קרבן ברצון ובטובה הוא קרבני. ואם באונס ע"כ איני מעלה לך שתקריב לפני אלא אשה לה' ודכוותיה (במדבר כח, א) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי מהו לאשי אמר להם הקב"ה אם בטובה וברצון קרבני וכו' וקשה מה הוקשה למדרש שדרש כל אלה. ועוד קשה למה מסיק פה שנית אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה הלא באותה פרשה הביאו גם כן ר' יצחק הנ"ל ומה זה השנות הדבר פעמים ועוד קשה ענין הה"ד ומיום השמיני אמר רבי יצחק כו' אין שייך לענין לפניו עוד קשה ענין ודכוותיה צו את בני ישראל קשה מאי אולמי האי מהאי. והנה אפרש תחלה ענין הדרוש של שור וכשב ועז על האבות. והוא על דרך^*מדרש רבה תועבה יבחר בכם וגו'. מדרש רבה פרשת אמור (ויק"ר כז, ח). תועבה יבחר בכם (ישעיה מא, כד) אותו תועבה שכתוב בה עשו להם עגל מסכה מאותו תועבה הביאו לפני קרבןן שנאמר שור או כשב. ברעתם ישמחו מלך (הושע ז, ג), וכי מה ראה לעשות שור לראש כל הקרבנות אמר רבי לוי משל למטרונתא שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי מלכות ובדק המלך ולא מצא. מה עשה המלך עשה סעודה והזמינו בראש מסובין כך אומות העולם מונין ישראל לומר עשיתם עגל ובדק הקב"ה ולא מצא לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות. רבי הונא ורבי אייבו בשם רבי שמואל בר נחמן מוצלין היו ישראל מאותו מעשה שאלו עשו ישראל העגל היה להם לומר אלה אלהינו אלא הגרים שעלו עמהם עשהו ואמרו לישראל אלה אלהיך. והשתא שפיר דורש מאחר שראה הפסוק שפתח בשור שנעשה מתועבה והוקשה לו והא אין קטיגור נעשה סניגור ע"כ אמר מי הגורם לזה. עז זה יעקב כמבואר בתנא דבי אליהו וילקוט הביאו פרשת כי תשא (רמז שצא פסוק וישב העם), מה כתיב באהרן (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו וכי תעלה על דעתך שאהרן עבד אלילים והלא עיכב עד שיבוא משה. וי"א כדרך שנתכוון יעקב אבינו ויתנו אל יעקב כל אלהי נכר קיים יעקב התורה קודם שנתנה לבניו כך נתכוון אהרן. ואף על פי כן העלה עליו הכתוב כאלו עבד ע"ז וכו' וא"כ הרי לך לפניך שאהרן עשה מה שיעקב עשה ולזה הטעם דורש המדרש עז בזכות יעקב הוא שעמדה לו שלא נחשב לו לעבירה ולכן מקריבין ממנו. ועדיין לא שבנו מטעותינו מאחר שהגרים עשו העגל ואם כן חס ושלום להתרעם על מה שקבלו הגרים וכענין שפירש"י (שמות לב, ז) גבי שחת עמך שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת שידבקו גרים אם כן לא יפה עשו שקבלו הגרים ולכן מסיק שור בזכות אברהם כי למדו מאברהם לקבל גרים כמאמר רז"ל (סוכה מט, ב) על (תהלים מז, י) נאספו עם אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב אלא אברהם שהיה ראש לכל הגרים והיה מגייר גרים כענין (בראשית יב, ה) את הנפש אשר עשו בחרן וזכות זה בא להם מאברהם ומ"ה קאמר שור בזכות אברהם ומה שדורש כשב בזכות יצחק כוונתו לפי דרשת רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שוין אדם נמול לשמונה ימים וזה היה זכותו של יצחק שנתן זמן לקרבן כזמן שיש במילה ח' ימים. וידוע המדרש אברהם ראש לגרים. יצחק ראש לנמולים לח' ימים. א"כ זכותו גרם שזמן הקרבת הקרבן כזמן המילה. פי' אחר ויתבאר מדרש רבה פרשת צו (ויק"ר ז, ד). רבי אבא בר כהנא ורבי חנן תרוייהו אחרי משל למלך שהיה לו ב' מגיסין כו'. הקריבו ישראל והיה ערב לו ואין אנו יודעין איזה ערב ביותר הה"ד (מלאכי ג, ד)^*ביאור יפה על המדרש בפסוק וערבה לה' כו' כימי עולם כימי משה וכו'. וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. כימי עולם כימי משה. וכשנים קדמוניות כשני שלמה. רבי אומר כימי עולם כימי נח וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היה ע"ז בימיו. ואין להקשות היכא רמיזא אלו ד' בזה המקרא. כי גבי משה כתיב (ישעיה סג, יא) ויזכור ימי עולם. וכן בנח כתיב (ישעיה נד, ט) כי מי נח זאת לי רמזו במלת כימי. ושלמה נרמז בשנים קדמוניות דכתיב בו (מלכים א ה, י) ויחכם שלמה מכל בני קדם. והבל כפשוט' שהיה קודם וראשון לכל אדם. אך קשה למה חיבב אלו ד' דווקא. ויתבאר ע"פ המדרש רבה פרשת אמור (ויק"ר כז, ה) רבי יודא ברבי סימון בשם ר' יוסי בן נהוראי לעולם^*מדרש הקב"ה תובע הנרדפים יותר מן הרודפים כמש"ה ויבחר בדוד ובזרעו. הקב"ה תובע נרדפים יותר מן הרודפים תדע שכן הוא. הבל נרדף מפני קין כתיב (בראשית ד, ד) וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. נח נרדף מבני דורו ובחר בנח וכו' (בראשית ז, א) כי אותך ראיתי כו' אברהם נרדף מפני נמרוד כו' יצחק נרדף מפני פלשתים כו' יעקב נרדף מנפי עשו וכו' יוסף נרדף מפני אחיו כו' שאול נרדף מפני פלשתים כו' דוד נרדף מפני שאול (תהלים עח, ע) ויבחר בדוד ובזרעו וכו' ואף גבי קרבנות כן חפץ ובחר בנרדפים עיין במדרש. והשתא ובחר בו הקב"ה. ולכן בחר גם באלו הקרבנות. וכן שלמה חיבב על ידי שאביו היה נרדף. וכן לאידך מ"ד על נח והבל שהיו כולם נרדפים. אך הוקשה לפי המדרש זה למה מרמז במקרא זה אלו ארבע דווקא הלא כמה נרדפים היו כנזכר לעיל במדרש. לכן מסיק המדרש שור וכשב ועז בזכות אברהם יצחק ויעקב שהיו נרדפים ולכן בחר באלו קרבנות שגם הם נרדפים. ואין להקשות למה לא קחשיב שאול ברמז הפסוק כי יש לומר שחביב הנרדף דהיינו שהוא נרדף מאחרים והוא לא רדף שום אדם. אבל שאול הגם שהיה נרדף מפלשתים אך הוא היה רודף את דוד. ומעתה נבוא לביאור המדרשים בצרוף קישור הפסוקים הענין הוא דהוקשה להמדרש והיה שבעת ימים תחת אמו למה לי. כי די בזה באמרו מיום השמיני והלאה ירצה ומשמע מזה שקודם יום שמיני לא הורצה לקרבן. וע"ז הביא משל המטרונא.^*פלפול' חריפתא על הגמרא בחולין מניין לאותו ואת בנו וכו'. ואקדים גמרא ריש אותו ואת בנו במשנה (חולין עח.) אותו ואתב נו נוהג בחולין ובמוקדשין. ובגמרא תנו רבנן מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין. ת"ל שור או כשב או עז וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. למה על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשין. ואימא במוקדשין אין בחולין לא שור הפסיק הענין. ואימא בחולין אין במוקדשין לא כתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ופירש"י שור הפסיק הענין דאי אקמאי קאי נשתוק מיניה ונכתוב אותו ואת בנו דהא אשור ושה קאי. וכתבו התוספת מניין לאותו ואת בנו וא"ת אמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב ואין לומר דאצטריך כו' דהא במחוסר זמן כו' ונראה דמעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסוק הענין דמשמע למעוטי מוקדשין דליכא למימר משום דלא תימא במוקדשין דוקא בא להפסיק. דאם כן לכתביה בעלמא שלא בענין הקדשים ועמילא הויא מוקמינן קרא בכל מילי ולפי המסקנא צריך לומר דלשום דרשה נכתב שם. וא"ת בפ' הזרוע דדריש מקרא כו' וי"ל דמשום דקרא דמתנות לענין חולין כתיב. והרבה נתחבטו בסוגיא זו לדרך התוספת אם כוונת התנא דברייתא שהקשה מניין לאותו ואת בנו כו' היה בשביל שהוקשה ליה משום דשור הפסיק הענין אם כן מה השיב לו התרצן ת"ל שור וכשב וכו' וי"ו של ושור וכו' והלא גם המקשן חזר מסברא זו וביותר קשה על המקשן דפריך ואימא במוקדשין אין בחולין לא וכי סלקא דעתך שיהיה במוקדשים ולא בחולין הלא ידע ששור הפסיק הענין ויותר קשה על שחזר והקשה ואימא בחולין אבל לא במוקדשין הלא כבר תירץ העתרן דשור מוסיף על ענין ראשון המפרשים פירשו לפי דרכיהם סוגיא זו וזה אומר בכה וזה אומר כה. ופניתי כה וכה ואין פותר לי ובכך אקח סברות המוזכרים בתוספת ואבאר הסוגיא כיד ה' הטובה עלי. וה"פ בתחילה שאל מנין לאות ואת בנו שנוהג במוקדשין וסבר המקשן ששור שהפסיק הענין קאי על חולין כמו שפירשו התוספות ומשני שור וכשב וכו'. וכתיב בתרי' ושור או שה וגו' מה ענין שור וכשב בתריה דמוקדשין אלא ודאי להורות שנוהג גם במוקדשין ועדיין לא סליק אדעתיה התירוץ דוי"ו של ושור רק מכח דכתיב בתריה ופריך ואימא במוקדשין פירוש כי לדבריך קשה שמלת שור יורה על חולין וענין כתיב בתריה ושור או שה יורה אף למוקדשים אם כן קשה לכתבי בעלמא וממילא מוקמינין קרא בכל מילי אלא צריכה לומר דלשום דרשה נכתב כאן ואם כן אי הכי דילמא אימא במוקדשין מכח דכתיב בתריה. והדקדוק שלך מכח מלת שור. דילמא לשום דרשה אמר שור והשיב התרצן כי אין אומרים לשום דרשה אלא במקום שאין סותר עצם הענין המוזכר והקושיא היא בדרך חסר אות או יתיר אות אמרינן לשום דרשה אמנם לומר לשום דרשה ולפסור גוף הענין בזה אין נכון לומר לשום דרשה ולכן מתרץ שור הפסיק הענין להורות שקאי על חולין וא"כ יש לי לפרש מלת שור על גוף הענין לנהוג בחולין כי אין סברא לומר דאתי לשום דרשה ולאפוקי חולין זה לאו דרך הוא לסתור גוף הענין וכן צריך לשניהם למוקדשין ולחולין. רק למה שנרמז אצל מוקדשין אמרינן שכתב לשום דרשה מאחר שהענין במקומו לא נסתר וחזר ושאל ואימא בחולין אין במוקדשין לא. פי' מ"ה הזכיר סמוך למוקדשין וכתב בצדו מלת שור כדי להפסיק הענין ולימא שנוהג דוקא בחולין ולא במוקדשין משא"כ אי הוי כתיב במקום אחר הוי מוקמינן קרא לכל מילי. ומ"ה כתוב מלת שור גבי מוקדשין להורות שמוקדשין ממועט ואין להקשות סתירה על המשקן לכתוב בעלמא אצל חולין ויראה שאיירי בחולין דוקא ולא במוקדשין וכמו שתירצו התוספות גבי מתנות לענין חולין כתיב הא למ' זה דומ' כי התוספות הקשו מכל מקו' בלא קל וחומר כו' ותרצו שפיר מקמודקמינן גבי חולין כו' משא"כ זה אין להקשות למה הזכיר המיעוט גבי מוקדשין היה להראות המיעוט גבי חולין זה לאו קשיא הוא כי מה לי שמזכיר המיעוט פה או גבי חולין כי מה נפקותא בזה היכן מקום עמידתו א"כ סתירה זו לאו סתירה היא ממילא הקשה שפיר. ומשום הכי העמיד מלת שור גבי מוקדשין להורות שאותו ואת בנו נוהג בחולין לחוד ומשני ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון עכשיו גילה לו התירוץ של וי"ו כן נ"ל לבאר על דרך הפשט לדרך תוספות. ובדרך לימוד בישיבה הארכתי למעניתי ואני הרכיל אגלה סוד מהו הדרשה שכתבו התוספות שנכתב לשום דרשה וגמרא ערוכה הוא בפרק אותו ואת בנו (חולין פג.) תנו רבנן את זו דרש רבי שמעון בן זומא לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בקדשים ובקדשים לילה הולך אחר היום יכול אף זה כן. נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית (בראשית א, ה) יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך הלילה. אף יום אמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. ע"ש פירושו ברש"י הרי לך לפניך גבי מוקדשין הלילה הולך אחר היום וגבי אותו ואת בנו לומד ממעשה בראשית שהיום הולך אחר הלילה על כן נראה לי דמשום הכי העמיד במוקדשין ענין אותו ואת בנו והפסיק במלת שור להורות שיש חילוק בין יום ובין לילה במוקדשין לילה הולך אחר היום ובאותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה וגם וי"ו של ושור מוסיף על ענין הראשון מה היום האמור באותו ואת בנו ילמד מן מעשה בראשית כן ילמד מוקדשין מן מעשה בראשית באופן זה^*מדרש רבה אמר הקב"ה לישראל לא שאני צריך לקרבנות. ע"ד מדרש רבה פרשת פנחס (במדב"ר כא, טז), צו את בני ישראל וגו' לחמי לאשי אמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנן כל העולם כולה שלי הוא הבהמה שאתה מקריב לפני אני בראתי אותה וכן הוא אומר אם ארעב לא אומר לך^*טעם נכון על מלת קרבני שקורא הקרבן קרבני טעם שיקריבו אותו. ונ"ל שדיוקו מזה שקורא אותו קרבני ר"ל הוא שלי שבראתי אותה וא"כ מי שמודה בבריאת שמים וארץ יראה שלא לאכילה הוא צריך כי הוא ברא הכל ולא צריך להקרבת קרבן והשתא אתי שפיר וי"ו ושור מוסיף על ענין ראשון לומר מה היום אותו ואת בנו נדרש דומה ליום אחד במעשה בראשית כן בקדשים יזכור במעשה בראשית שהש"י ברא הכולם כולו ושהכל נהיה בדברו ויראה שלא לאכילה הוא צריך. וזהו ענין של התוספות שכתבו לשום דרשה כן נ"ל ובזה יתבאר^*טעם על המדרש לא תקריבו קרבן עד שיראה פני השבת. המדרש (ויק"ר כז, י) לא תקריבו קרבן קרבן עד שיראה פני השבת. כי ידוע ששבת נקרא שבת בראשית המורה על יחודו של הש"י שברא בשמים והארץ וכל אשר בה בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש. ממילא כשרואה שבת וזוכר הבריאה שברא הש"י העולם ומלואו יבין וישכיל בשכלו שלא לצורך אכילה. וע"ד זה נ"ל לפרש מה שאמר והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגו' כי זה גם הוכחה שלא לאכילה צריך ומשום זה לא נאמר גבי קרבנות לא אל ולא אלהים אלא לה' שלא ליתן פתחון פה לומר שיש ב' רשויות ח"ו כדפירש"י זה רוצה בפר וזה רוצה באיל וזה רוצה בכבש וע"ד הגמרא בסנהדרין אמר ההוא קיסר לר"ג מי שברא רוח לא ברא הרים כו' אלא מעתה ויברא ה"נ וכו' אלא מעתה טפח על טפח וכו' א"ל ובשעת מיתה כולן נתפייסו כו' ע"ש וה"ה בנדון דידן בשלמא על פר ואיל יש ח"ו מקום לטעות לומר שיש שני רשויות זה רוצה בפר וזה רוצה באיל. משא"כ והיה שבעת ימים תחת אמו זה מורה על אחדות כי איך יתפייסו יחד על זמן זה למה זה אינו רוצה בפחות מזמן זה או ביותר מזמן זה. אלא מוכח שאחד הוא הבורא והיוצר והוא ברצונו צוה לנו שלא להקריב קרבן אם לא לאחר שיעבור עליו שמנה ימים ומה שאמר במדרש שהתחלתי בו הה"ד וביום השמיני וגו' והקשיתי למה מביא פסוק זה ומה קישור יש לו למעלה יתורץ באופן זה כי הוקשה למדרש מנא לך לדרוש מקרא והיה שבעת ימים תחת אמו לשלול שלא יאמר ב' רשויות חלילה דילמא כוונת המקרא היא שיהיה שבעת ימים תחת אמו פן ינוגח וימלא בו מום הפסול לקרבן כמו שמסיק המדרש בלישנא קמא. ומ"ה דייק ואמר ומיום השמיני והלאה ירצה אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה כו' ושנה זה הענין שנית להוכיח דרישא לא איירי בקרא על פסול מומין. דא"כ לא יצדק הסיפא ומים השמיני והלאה ירצה מדמה משפט בהמה למשפט אדם שיהיו שוין והלא חילוק רב ביניהם כמו שמסיק במדרש רבה פרשת צו (ויק"ר ז, ב) כל מה שפסל בבהמה הכשיר באדם בבהמה פוסל (ויקרא כב, כב) עוורת או שבור וגו' ובאדם (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה. (שם קמז, ג) הרופא לשבורי לב וגו' ובאם יהיה הפירוש של פסוק והיה שבעת ימים תחת אמו מחמת בדיקת מומין. אזי הרישא והסיפא סותרין זה את זה כי ברישא מחלק משפט אדם ומשפט בהמה ובסיפא משווה משפט אדם למשפט בהמה ולכן מפרש שרישא דקרא לא איירי בבדיקת מומין אלא איירי שלא יעבוד ע"ז ויאמר ח"ו שתי רשויות הן כמו שהבאתי לעיל ובכל זאת לא שקט בעל המדרש מרתיחת קושיתו דילמא אין כוונת רישא דקרא להזהיר האדם שלא יאמר חלילה שיש ב' רשויות. רק הפסוק קאי ומורה על הביקור מומין ואין להקשות והלא משפט אדם ומשפט בהמה אינן שוין כמו שכתוב לעיל כי לעולם שוין בענין זה כמו שמוזכר במדרש רבה (ב"ר מו, ד) התהלך לפני והיה תמים העבר מום ממך היינו הערלה אם כן הערלה נקראת מום. ושמא כוונת הרישא דקרא לדמות אדם ובהמה יחד כשם שאדם מוזהר להסיר המום ממנו להמול אותו. כך משפט הבהמה וזמן א' להם מח' ימים והלאה. ולעולם לא בא הפסוק להורות ע"ז שלא יאמר לאכילה הוא צריך משום הכי מסיים במדרש ואמר ודכוותיה צו את בני ישראל וגו' לחמי לאשי וגו' לומר שאזהרתו הוא ללמוד ולהזהיר שלא יאמר לאכילה הוא צריך בקרבנות אלו כמו שדורש הזוהר (ח"ג רמ, א) על האי צו את בני ישראל על ע"ז כענין צו לצו ומביא ראיה על זה ע"ש. והנה חל עלי חובת ביאור על הריבוי אמירות ודברים הרבה בפרשה זו (במדבר כח, א) וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל ואמרת אליהם וגו' במה מזכיר ב' אמריות^*ענין פרשת הקרבנות בטעם מספיק על ב' פעמים לאמר ואמרת וע"ד הזוהר פרשת פנחס. לאמר ואמרת יתבאר ע"ד הזוהר פרשת פנחס (ח"ג רמא, א), ר"ש הוי אזיל לטבריא פגע ביה אליהו ז"ל אמר ליה שלמא עליך כו' בעינא למשאל ממך לאסכמא במתיבתא דרקיע שאלה שאילו עלמא דאתי ליה ביה אכילה ושתייה. והא כתיב (שה"ש ה, א) באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי מאן דלית ביה אכילה ושתייה איך יאמר זה אמר הקב"ה בר יוחאי יימא ואתינא למשאל ממך אמר רבי שמעון כמה חביבין חיבב הקב"ה לכנסת ישראל ומסגיאו דרחומא שני עובדיה ממה דהיא עביד אף על גב דלאו אורחיה במיכלא ובמשתה בגין רחימתא אכיל ושתה הואיל דאתא לגבה. כלה דעיילת לחופה ובעית למיכל לית דין דייכול תחנה בהדה אע"ג דלאו אורחיה למיכל הה"ד באתי לגני אחותי כלה ע"ש ומאחר שהמדרש דורש לחמי לאשי שלא תאמר לאכילה אני צריך כי הבהמה שאתה מקריב שלי היא. לכן בא הכתוב לומר אף שאין אכילה לפניו מ"מ משום אהבה וחיבת ישראל מראה הוא כביכול כאלו אוכל וזה צו את בני ישראל אין צו אלא ע"ז כמו שהובא בזוהר כלומר שלא תאמר לאכילה הוא צריך ויהיה ח"ו ב' רשויות ואפילו הכי אמר הכתוב ואמרת אליהם בשבילם מכח האהבה רבה שאהבתי אותם לחמי לאשי כאלו הוא לחמי כביכול שאני אוכל אך באמת לא לאכילה אני צריך רק להראות חבתם עלי ובזה יובן שפיר במה שהפסיק במלת שור וכתב וי"ו ושור לקשר אלמעלה שיזכור במעשה בראשית שלא יאמר לאכילה צריך כי מידו היה הכל ומה שהקשתי למה הפסיק ענין אותו ואת בנו בין שור או כשב או עז וגו' וכן וכי תזבחו על מלת לרצונכם פי' רש"י מדעתיכם וקאי על מוקדשין וגם על אותו ואת בנו. על מוקדשין כפשוטה דקרא וכי תזבחו זבח וגו' ועל אותו ואת בנו כמו שכתבו הפוסקים אם ניחר הראשון מותר לשחוט האב או הבן אחריו כי לא שחיטה ראויה היא עז"א וכי תזבחו זבח אימתי נוהג אותו ואת בנו בזמן שתזבחו זבח זביחה ושחיטה ראויה ולא שחיטה ונבחירה שאינה ראויה ועל ידי זה יובן קישור הפסוקים בפרשת זו^*ענין נחמד לרמוז בפרשה זו כל דיני השוחטים מי הם הכשרים ומי הם הפסולים כנזכר ריש מסכת חולין. להורות לנו מי הם הכשרים לשחוט ומי הם הפסולים לשחוט כמוזכר בריש שמעתתא דחולין (ב, א) הכל שחוטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו שחיטתן ופריך בגמרא הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד. אמר רבה בר עולא הכל שוחטין ואפילו טמא בחולין שנעשו על טהרת קודש כיצד עושה מביא סכין ארוכה ושוחט כדי שלא יגע בבשר ובמוקדשין לא ישחוט וכו' רב אשי אמר הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר מומר למאי לאכול נבילות לתיאבון וכדרבא כו' רבינא אמר הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין ואף על פי שאין מוחזקין וכו' ופירש"י מומחין שיודעין הלכות שחיטה. וא"ד רבינא אמר הכל שוחטין הכל מוחזקין לשחוט אף על פי שאינן מומחין וכל ענייני תירוצים הללו רמזו במקראות האלה. ביחד שהונח מונח קיים בכל הפוסקים מומר להכעיס אפילו לדבר אחד או שהוא מומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה שחיטתו פסולה וביאור הפסוקים (ויקרא כב, כט) מתחלה אמר וכי תזבחו זבח וגו' לרצונכם תזבחו ופירש"י לדעתיכם. מזה מוכח ששחיטת חרש שוטה וקטן פסולה כי הם לאו בני דעת ולכן אמר ושמרתם את מצותי ועשיתם אותם והזוהר (ח"ג צב, ב) מאריך בקושיא זו אם נאמר שמירה למה נאמר עשייה. והולך בשטתו ומתרץ זהו מצד דוכרא. וזה מצד נוקבא ורש"י פי' ושמרתם זה המשנה ועשיתם זה המעשה וקשה מה מורה פה אזהרת הלימוד אלא הכוונה היא לרמוז אלו ב' תירוצים של רבינא א' הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין ד"א הכל שוחטין הכל מוחזקים לשחוט והכי פירושו על וכי תזבחו אמר ושמרתם זה המשנה שצריך ללמוד היטב הלכות שחיטה להיות מומחה ועשיתם שצריך להיות מוחזק שלא יתעלף בשחיטתו כלומר שיוכל לעשות הזביחה. ולכן אמר הפסוק ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל פירש"י מסור עצמך וקדש שמי בזה מרמז שלא יעסוק בשחיטה מי שהוא מומר רק מי שמאמין בקב"ה ובפקודיו לכן מזהיר אקדושת השם פה גבי וכי תזבחו. ותירוצו של רבה בר עולא ואפילו טמא בחולין וכו' זהו ע"ד גמרא פ' איזהו נשך (ב"מ סא, א) אמר ליה רב חנינא לרבינא יציאת יצריםד כתב רחמנא גבי שרצים למה לי כו' עד א"ל אנא המעלה קשיא לי למה כתב רחמנא הכא המעלה לכדתני דכי רבי ישמעאל אמר הקב"ה אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שלא יטמאו בשרצים כו' וזהו שקאמר המוציא אתכם מארץ מצרים ולמה היא זה אלא כדי שלא תטמאו עצמכם וקאי אלפניו דכתיב ירצה לקרבן וגו' וכי תזבחו וגו' ולאחר זה כתב המוציא אתכם מארץ מצרים להורות לנו באם תזבחו זבח אזי תזכרו ליציאת מצרים שהיה בשביל שלא תטמאו עצמכם וללמוד מזה שאסור לשחוט בטמא. דוק ותמצא מפורש הכל על נכון. ולפי זה יתבאר מדרש הנ"ל ודכוותיה צו את בני ישראל וגו' לחמי לאשי בדרך אחר לפי שברייתא הוא וגמרא הביא^*גמרא בפ' הכל שוחטין מכם ולא כולכם כו'. בפרק הכל שוחטין (חולין ה, א) מכם ולא כולכם כו' עד מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר וכו' ומחללי שבתות וכו' ודייק בגמרא מזה מומר לע"ז מומר לכל התורה ע"ש. ובפרשה זו הזכיר מיום השמיני והלאה וגו' א"ר יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שוין שצריכין להמתין ז' ימים עד שיראה פני השבת להורות מי שהוא מחלל שבת שפסולה שחיטתו וגם לא יקבל קרבן ממנו. ומומר לע"ז נרמז במקרא ולא תחללו את שם קדשי קאי על מומר כפירש"י רק מנסך יין לעבודה זרה לא נרמז פה. מ"ה אמר ודכוותייה צו את בני ישראל וגו' והבאתי לעיל הזוהר אין צו אלא ע"ז שנאמר הלך אחר צו ושם בפרשת צו מזכיר יין כנסכו והסמיך אלו ב' פרשיות להדדי במדרש לומר מה שחסר פה הוא הניסוך יין לע"ז נרמז בפרשת צו את בני ישראל לחמי לאשי ויין כנסכו שלא יהיו לע"ז. ומה שרבי יצחק השוה משפט אדם למשפט בהמה מה זה נימול לשמונה כן זה ירצה לקרבן לשמונה. בא להורות לנו ולדמות הענין גם לזה מי שהוא מומר לערלה יהיה שחיטתו פסולה כמו מומר לע"ז כי יש פלפול בזה בגמרא ובפוסקים הונח קיים לאסור שחיטתו כמו מומר לע"ז והואיל ואתא לידן אימא ביה מילתא מה שמסיק^*מדרש רבה נמול אברהם מל אין כתיב אלא נמול מלמד שבדק עצמו ומצא עצמו מהול. במדרש פרשת לך לך (ב"ר מז, ט) נימול אברהם (בראשית יז, כו) אמר רבי לוי מל עצמו אברהם אין כתיב כאן אלא נמול אברהם מלמד שבדק עצמו ומצא עצמו מהול. ותימא גדולה בעיני על רבי לוי מאחר שאברהם עמד בעשרה נסיונות ובקש לקיים מצות מילה ולמה מנעו הקב"ה מלימול עצמו אלא פירושו ע"ד מדרש רבה (ב"ר מו, ט) ואתה את בריתי תשמור (שם ט) רב הונא ורבי יוחנן רב הונא אומר ועתה מכאן למוהל שיהא מהול ורבי יוחנן מר המול ימול מכאן שמוהל צריך להיות נמול ואלמלא אברהם היה מל עצמו ואם כן היה נמול ממוהל שלא היה כבר נמול ואברהם קיים כל התורה כולה אפילו עירוב תבשילין ולכן נעשה לו נס שהיה נמול ואחר כך מל עצמו כדין מי שנולד מהול צריך להטיף דם ברית ובהכרח נעשה לו נס שיקויים בו המול ימול. ומה ששאלתי^*פירוש יפה על שפי' רש"י על אני ה' הראשון והאחרון שבפ' ועל האמצעי לא פי' כלום. למה פירש"י (ויקרא כב, ל) על אני ה' הראשון דעו מי גזר ועל אני ה' השלישי (שם לב) פי' נאמן לשלם שכר. ועל האמצעי לא פירוש כלום הענין הוא גבי שילוח הקן האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו (ברכות לג, ב), ופליגי בה תרי אמוראי חד אמר מפני שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות. ואיכא למטעי גם גבי אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד יאמר האומר מצד רחמנותו גזר את זאת לכן אמר ושמרתם מצותי וגו' אני ה' ובא רש"י לפרש שלא תאמר משום רחמנות צוה ה' מצוה זו של אותו ואת בנו ואמר דעו מי גזר להורות שמצותיו הם גזירות ולא רחמנות לפי זה ניחא שהסמיך ונקדשתי בתוך בני ישראל למצוה של אותו ואת בנו ופירש רש"י למסור עצמו על קידוש השם. להורות שלא יאמר אדם אם חס הקב"ה על הבהמה שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד קל וחומר שחס על אדם שלא להרוג נפשו ולא ימסור עצמו להריגה אקדישת שמו הגדול לכן בא הכתוב באזהרה ואמר המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים לאלהים דייקא מצד הדין כי כל מצותי גזירות הן ואפילו הכי מסיים הפסוק אני ה' נאמן לשלם שכר. אך אתם אל תעשו משום קבלת שכר רק לקיים משפטי וגזירותי וסוף הכבוד לבא כי אני ה' נאמן לשלם שכר. והשתא ניחא שעל אני ה' ראשון פירוש דעו מי גזר. להודיע שפקודיו ומצותיו אינן אלא גזירות ולא רחמנות ועל אני ה' האחרון הנאמר גבי להיות לך לאלהים המורה על דין הוכרח לפרש אני ה' נאמן לשלם שכר רק עליכם לעשות המצוה בדין ובמשפט ולא בשביל תשלום שכר. ועל אני ה' האמצעי לא קשה מאומה לכן אין צריך פירוש כי הוא כפשוטו אני ה' שלכם. ובזה מתורצים בדרך האמת כל הדקדוקים שנפלו בפסוקים הללו:

בחינת ב"ן, חביבים ישראל שנקראו בנים למקום. ועוד יש בזה סוד, הקב"ה אמר ליחזקאל הנביא (יחזקאל ב, ו) ואתה בן אדם, תמיד קרא אותו ב"ן אדם ולא אדם, כי מעלת הנביאים הן בעליית ישראל, ובירידת ישראל ח"ו אז יורדים הנביאים ממעלתם, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות לב, א) על פסוק (שמות לב, ז) לך רד רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל כו'. והנה ישראל בעצם נקראים אדם, אדם אתם (יחזקאל לד, לא) בסוד צלם ודמות עליון האדם הגדול, אמנם המסתעף דהיינו הענף המתפשט נקרא בן אדם. וזהו ענין (עי' אבות ה, כב) בן ה"א ה"א סוד הגרים הם נקראים בנים לאברהם כמו שכתוב (בראשית יז, ה) אב המון וגו'. ואנחנו זרע ישראל נקראים בשם אברהם, וכן כתיב (שם יח, יט) למען הביא ה' על אברהם, בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, מלמד כו' עיין ברש"י. כי אברהם נקרא האדם הגדול, וישראל קרוין אדם, וסוד אד"ם הוא שם מ"ה, וסוד ב"ן הוא שם ב"ן נקרא בן אדם, וזה השם לא נתמלא רק באותיותיו עצמן כזה, ה"א ו"ו ה"ה (כי מילוי יו"ד שוה בכל השמות, גם יו"ד נתמלאת מעצמה, כי ו"ד עולה י') זהו סוד שנקרא ב"ן ה"א ה"א, שכן שם של ב"ן ה"א ה"א. ובן ב"ג ב"ג (שם) רומז ג"כ על שם הזה, רק בן ה"א ה"א בחינת ה', ובן ב"ג ב"ג בחינת ו'. כיצד, ב' פעמים ג' עולה ו', זהו ב"ג, ובחינת ב' פעמים ג', כי כן בחינת ו' מהשם כולל ב' מערכות של ג', דהיינו חסד גבורה תפארת, ואח"כ מערכת נצח הוד יסוד:

בוא וראה, שעל שלשה דברים מסר משה רבינו ע"ה עצמו, ונקראו על שמו. ואלו הן, תורה וישראל והדינין. תורה מנין, דכתי' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי. וכי תורת משה היתה, והכתי' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, אלא מתוך שמסר נפשו עליה נקראת על שמו. ישראל מנין, דכתי' (שמות לב, ז) לך רד כי שחת עמך. וכי עמו של משה היו, והלא עמו של הב"ה היו, דכתי' (שמות ג, י) והוצא את עמי בני ישראל וגו', אלא מתוך שמסר עצמו עליהם, דכתי' (שמות לב, לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, [נקראו על שמו]. הדינין מנין, דכתי' (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. וכי משפטיו היו, והלא משפטיו של הב"ה הם, דכתיב (דברים א, יז) כי המשפט לאלהים הוא. אלא מתוך שמסר את נפשו עליהם, דכתי' (שמות יח, יג) וישב משה לשפוט את העם, נקראו על שמו.