Chasidut על שמות 36:6

ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה ב). פירש רש"י (ד"ה שבת) לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. והוא תמוה, ועיין ברמב"ן ובמזרחי. והנ"ל בזה, דהא היה מקום לפרש בפסוק ושבתה הארץ שבת לה', על פי שאמרו רז"ל (בריש פרק כיצד מברכין, ברכות ל"ה ע"א) רבא רמי, כתיב (תהלים כד א) לה' הארץ ומלואה וכו', כאן קודם ברכה וכו'. ושם (ברכות ל"ה ע"א) הנהנה מעולם הזה בלא ברכה, כאלו נהנה מקדשי שמים, וכאלו גוזל וכו'. והטעם דאף דהכל נברא בשביל ישראל, מכל מקום לא נברא רק לכבודו שיהיה ממנו ברכה לשם ה' יתברך. אם כן אף כאן היה מקום לומר דקרקע של הקדש לבדק הבית, יהיה מותר בכל מלאכה בשביעית, לכך פירש רש"י דהפירוש הוא שתשבות לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית לה', והפירוש לשם ה', דאי אפשר לפרש כעין זה, דהא אפילו מלאכת המשכן לא דחי שבת, כמו שנלמד מקרא (ויקרא כו ב) את מקדשי תיראו ואת שבתותי תשמורו ומריש פרשת ויקהל (שמות לה ב), ומפסוק ויצו משה (שמות לו ו), כנ"ל נכון בס"ד ומיושב קושית הרמב"ן, והבן.

ותכל כל עבודת משכן אהל מועד וגו' ויביאו את המשכן אל משה וגו'.
איתא במדרש (תנחומא פקודי י"א) והובא (ברש"י ז"ל על מקומו) שלא היה יכולין להקימו וכו' אמר משה לפני הקב"ה איני יודע להעמידו. א"ל הקב"ה עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזה שנאמר הוקם המשכן הוקם מאליו. הענין בזה כמו שביאר כבוד אאמו"ר זללה"ה, שאחר כל העבודות והבירורים שאדם מברר את עצמו, לא שייך לומר שבירר את עצמו עד הגמר, כי מי יאמר זכיתי לבי. ורק כן הציב השי"ת שאדם יעבוד את השי"ת בכל כחו עד מקום שידו מגעת, ואז כשהאדם עובד בכל כחו, אז חותם השי"ת על כל עבודתו ונקראת על שם האדם. והכא ג"כ אחר גמר מלאכת המשכן והובררו ישראל שכל כוונתן לשם שמים, וכל מגמתם להיות השי"ת שוכן אצלם. וכל כך היה נדבתם כדכתיב (שמות ל״ו:ו׳-ז׳) מרבים העם להביא והמלאכה היתה דים. והכל הוא כדי להיות השי"ת שוכן אצלם, ולזה אח"כ כתיב ויברך אותם משה, וכדאיתא (שם) אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. היינו מאחר שאי אפשר לברר עצמו עד הגמר, לזה התפלל שיחתום השי"ת עליהם. וזה שאמר משה אי אפשר הקמתו על ידי אדם. היינו איך אפשר לברר את עצמו עד הגמר, ואמר לו הקב"ה עסוק אתה בידך והוא נזקף וקם מאליו. כי מאחר שישראל ביררו את עצמם שכל כוונתם היה שישכון הקב"ה שכינתו ביניהם. ולזה שורת הדין שישכון ביניהם. וזה הוקם המשכן הוקם מאליו:

ועל פי זה יתבאר המדרש (ילקו"ש רמז רס"א) (הובא בעטרת שלמה פרשה זו) ויקראו בית ישראל שמו מן (שמות טז לא), דורשי רשומות אמרו בני ישראל קראו שמו מן. והוא פליאה גדולה דאם בית ישראל ובני ישראל אחד הוא, אם כן מה חדשו דורשי רשומות, הלא פסוק מפורש הוא, ואם בית ישראל לחוד ובני ישראל לחוד, אם כן איך מכחישין הפסוק. וגם מה כונתם בזה, והנ"ל בזה, דלמעלה כתיב (שמות טז טו) ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו וגו', ואם כן שם פירושו מן הוא, כמו מה הוא, אבל כאן בקריאת שם פירושו הכנה, כמו וימן להם המלך (דניאל א ה), ולדרכי יש בזה דבר חכמה, כי ר"ל הוא רק הכנה לשכר שירשו על ידי זה עולם הבא, ולא עצם השכר, וכמו שכתב הרמב"ם על היעודים המפורשים בתורה הק', וכמו שפי' בפסוק (דברים יא יג) והיה אם שמוע וגו', ובפרט במן שאמרו רז"ל (תנחומא בשלח סי' כ') לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. ועוד יש בזה דבר חכמה, על פי מ"ש בשפת אמת (בסימן ט'), כי השיגו כי הוא מעין עולם הבא מן בלי זו, (ר"ל דנחסר ז"ו מאותיות מזון), עיין שם, וכבר פירשתי (בהפטורת וארא) דבית ישראל הוא מדריגה פחותה מאד, ואם כן קשה דבני ישראל לא השיגו, ובית ישראל השיגו כלפי לייא. ועל כרחך צריך לומר דהנה בכל בחינה ובחינה יש בחינות שונות, כי בבחינת בני ישראל יש שלא נתעצמו רק קצת בבחינה זו, ויש שהם שלמים ותמימים בהבחינה, ואם כן הנאמר בכאן בית, הוא נוטריקון "בני "ישראל "תמימים, וכבר פירשתי דדורשי רשומות היינו דורשי נוטריקון. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל, דהיה קשה לו קושיתי, לכך אמר דורשי רשומות אמרו בני ישראל וכו', ובית הוא רק נוטריקון, כנ"ל נכון. ועל פי זה יובן הגמרא (יומא דף ע"ה ע"א) כתיב (שמות לו ג) והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מן היורד לישראל וכו', תנא נשיאים ממש, וכן הוא אומר (משלי כה יד) נשיאים ורוח וגו'. והקשו למה לא מייתי קרא (תהלים קלה ז) מעלה נשיאים וגו'. והנ"ל בזה, דהא קשה דבשלמא ליתן להם לחם, הוכרח שלא ימותו ברעב, אבל אבנים טובות למה, דבזה ודאי יאכלו חלקם בבא, וכי ח"ו כונת השי"ת היה להרע לישראל, וכרעא דדהבא דרבי חנינא בן דוסא יוכיח (תענית דף כ"ה ע"א), ואם היה רק בשביל המשכן, אם כן אין זה שלהם. רק דהכונה היא דהנה יש לדקדק בהפסוק (שמות ל"ו) דאמר והם הביאו אליו עוד נדבה וגו', דתיבת עוד הוא שפת יתר, וגם משולל הבנה, וראוי היה לומר והם הביאו אליו נדבה. רק דהכונה היא דלא מבעיא דהביאו מה שנדבו והבטיחו, אלא דהביאו עוד נוסף כדרך הצדיקים האומרים מעט וכו', ולכך כיון שקיימו מוצא שפתם ביתר שאת, אם כן הפירות לא ינוכה והם עשו בזה מצות, והבן. ולכך על זה הפסוק והם הביאו אליו עוד נדבה וגו', אמרו שהביאו להם אבנים טובות ומרגליות, וזה פירוש הברייתא נשיאים ממש, ואף על פי כן לא אכלו עולמם בזה, כיון שקיימו מוצא שפתם כל זה לא ינוכה. ועל זה דלא ינוכה אם מקיימים מוצא שפתם, אמר וכן הוא אומר נשיאים ורוח וגשם אין וגו', והפירוש הוא כמ"ש בהג"ה.) על פי מה שפירשתי הפסוק (משלי ח יז) להנחיל אוהבי יש וגו'. שמע מינה דכשמקיימין מוצא שפתם לא ינוכה, ואם כן לא קשה מידי הא דלא מייתי הפסוק המעלה נשיאים, שאין זה ראיה כלל על הא דעננים איקרי נשיאים, דזיל קרי ביה רב הוא כנ"ל. ועל פי זה נ"ל לפרש המסורה (שמות לו ו) ויכלא העם מהביא. (בראשית ח ב) ויכלא הגשם מן השמים, כי כבר כתבתי כי נוסף על הבטחה אמר הביאו עוד, אם כן סתם הבאה היא כפי ההבטחה. והיינו ויכלא העם מהביא, ר"ל אם מונעים אפילו מסתם הבאה, דהא לא כתב שם עוד, אז ויכלא הגשם מן השמים, כמו שפירשתי בהג"ה בפסוק נשיאים ורוח וגו', והבן.