Chasidut על שמות 36:7

וירצה עוד אומרו אל כל ישראל (דברים א א), ולא אל בני ישראל. דהנה פירשנו הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט יז). דהנה המוכיח כשמוכיח את חבירו, מחויב להוכיחו באופן שלא יעורר קטרוג על הנוכח בהזכירו עוונותיו, והנה הוא מחויב להוכיחו בהשכל, שאל הנוכח יהיה במובן דברי קנטורין על אשר לא טוב עשה, ובכדי שלא יתעורר קטרוג יהיו דבריו בהשכל, שיהיה במובן מדבריו ללמד עליו זכות לפניו ית', וכן שמעתי מצדיקי הדור וחכמי האמת, ושמעתי שהרב הק' המגיד המפורסים מוהרמ"מ מזלאטשוב זצוק"ל כשהיה דורש והיה מוכיח את העם, היה הופך פניו ואמר רבש"ע הנה עמך ה"ם שלמים הם וראויים הם, והנה הם חפצים מאוד לעשות רצונך, ומה שאני מקנטר אותם הוא בעבור כבוד שמך שיתאמצו מאד במצותיך וכיוצא בדברים. וזה פירש הפסוק לדעתי הוכח תוכיח את עמיתך, ותראה לעשות באופן שלא תשא עליו חט"א, שלא יתנשא החטא לחול עליו העונש ח"ו. והנה בזה יובן אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, היינו כפשוטו לישראל לא אמר להם שחטאו, רק רמז להם המקומות שחטאו וממילא יבינו, ובכדי שלא יתעורר קטרוג, כוונתו היה גם כן אל כ"ל ישרא"ל, למי שהוא כללותן ותשוקתן (מלשון כלת"ה נפשי (תהלים פד ג)) של ישראל היינו הש"י, ובו בלשון הזה המליץ בעדם להש"י, בעב"ר הירד"ן, זכר נא מה שעשו רצונך בעבר הירדן, שביטלו בקדושתם קליפת סיחון ועוג, כי אלו היה שמץ דבר נמצא בהם, לא יכלו להם כי ושב מאחריך כתיב (דברים כג טו). במדב"ר, הלכו אחריך במדבר ארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), וגם צידה לא עשו להם (שמות יב לט). בערב"ה, שם מסר פנחס נפשו עבור כבוד שמו. מו"ל סו"ף, קידש נחשון בן עמינדב שמך הגדול בקופצו לתוך הים, וכן שבט בנימין (פסיקתא רבתי פ"ז ז'). (וגם אמרו לפניך שירה לשם), ובזה ידוקדק מו"ל סו"ף, שהיו לנגד הים סוף אשר יהמו גליו, ולא נתייראו רק בטחו בך. בי"ן פאר"ן, הנה פאר"ן רמז לישראל בדבר המרגלים, והוא אמר בלשון בי"ן פאר"ן, לזכור לפני הש"י לאותן האנשים שהיו בין אותן שנשתלחו מפארן דהיינו יהושע וכלב, שעמדו נגד כל המתקוממים וקדשו שמך הגדול. ובין תפ"ל ולב"ן, הנה דרשו רז"ל שתפלו על המן שהוא לבן, ואיני יודע מה בצע במה שרמז שהמן היה לבן. אך הוא דהנה דרשו רז"ל (שמו"ר פכ"ה ג') לא חסרת דבר (דברים ב ז), שהמן היה בו כל מיני טעמים שרצו, ואם כן לא היה מקום להתלונן עליו, רק תלונתם היה להיות סומא אינו שבע, כי מראות עיניו שרואה בגוון המאכל הוא משביע לאדם, והנה כשהאדם רואה בעיניו גוונים משונים זה מזה, כפי שינוי הגוונים תשבע נפשו מכל טוב, והמן לא היה בו אלא גוון אחד הגם שהטעמים היו משונים, התלוננו ואמרו בלתי אל המן עינינ"ו דייקא, ז"ש שתפלו על המן שהיה רק לבן בגוון אחד. והנה דרשו רז"ל (מכילתא בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי המן היה מזכך את השכל לקבל בתוכו אור האותיות של התורה, על כן היה המן לבן דמיון התורה, אשר אש הלבנה הוא כלי קבול לאש השחורה. וז"ש משה נגד הש"י שיזכור לישראל איך תפלו בפטטייא דאורייתא, ונסתפקו במן להיות כלי קבול לתורה. וגם כפשוטו שיזכור הש"י החילוק מה שבין תפ"ל, ר"ל בין אותם הדבוקים ומחוברים בחומריות וגשמיות המאכלים, אשר תורתם אינה זכה כל כך להיותם משועבדים לחומר, ובין הדור דיעה אשר כל מאכלם היה רק המן הלבן, אשר עבור זה השיגו מאד באור התורה. וחצרו"ת, שיזכיר הש"י זכות בני קרח שעשו תשובה גמורה בחצרות. וד"י זה"ב, הנה לישראל רמז שעשו עגל של זהב, והיה די לשיאמר וזה"ב, אמר ודי זהב להמליץ להבורא עולם איך נתנו זהב די והותר למלאכת המשכן והמלאכה היתה דים (שמות לו ז), לאיש אשר אלה לו באמיתיית מתק לשונו, לו נאה להוכיח את ישראל ולהמליץ עבורם, זה מה שנ"ל:

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר (שמות לו, ז). והנה לכאורה האי דים והותר, הוא תרתי דסתרי אהדדי, דאם היתה דים לא הותר. ועיין באור החיים. ויש לומר, דהנה הוא יתברך אל שדי אל הוא מלשון חוזק כמו ואילי הארץ (יחזקאל יז, יג) ושדי הוא השפעה מלשון שדים, והקדוש ברוך הוא הוא אל שדי שמתגבר כביכול על השפעתו. וזה שדרשו חכמינו ז"ל (חגיגה יב.) שאמר לעולמו די, דהנה כל דבר הבא מכח אין סוף אז יכול הדבר ההוא להתרחב ולהתפשט עד אין שיעור וערך, ואם כן כיון דהוא יתברך ברא העולמות אז היו רוצים להתפשט בלי גבול והוצרך הקדוש ברוך הוא לומר די, וליתן כך וכך סידור עולמים לפי מה שהבין יתברך בחכמתו עליונה כמה צריך לפי סדר הבריאה ואז אמר די וזהו גבורה וצמצום שהוצרך יתברך לצמצם כוחו. כמו כן הוא יתברך צריך להתנהג בעולמו לפי כח המקבלים ולא לפי כוחו האין סוף, כי ישראל אינם יכולים לקבל לא רוב טובה וכו'. והנה מלאכת המשכן שהיה מעין בריאת שמים וארץ היה מסודר ונכונה על פי שכל אלקים וצרופי שמות ואותיות הקדושים אשר נבראו בהם שמים וארץ כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף כו'. והנה הוא יתברך נתן בלבם חכמה ותבונה ודעת ונתן השם יתברך זה הכח להצדיקים שבכל דור ודור, כי במה שהצדיקים עוסקים בתורה ומחדשים הם בוראים שמים וארץ חדשים והם היו מכוונים במלאכת המשכן ברוח קדשם לחכמה עליונה ועשו יחודים וצרופים קדושים בכל הכלים ובכל המעשים אשר נעשה המשכן. והנה אם היו רוצים לכוין שכלם הרחבה היה הדבר עד אין שיעור, כי רוח אלהים הופיע עליהם, אך הוצרכו לתת גבול בהדבר והותירו לצדיקים לעתיד לבוא אשר יבואו וילמדו בספר תורה מעשה מלאכת המשכן וכל צדיק וצדיק לפי שכלו יכיר תעלומות חכמה בכל דבר בכל כלי ויעשה יחוד לדבר רוחני עליונים כמו שהשם יתברך הותר כח במעשי בראשית שהוא נתן גבול והשאיר להצדיקים כדי שיוכלו לחדש דבר בבריאה זו, כמו כן הם במלאכת המשכן. וזה שכתב הכתוב והמלאכה היתה דים, שהיו נותנים גבול להמלאכה. לעשות אותה, רוצה לומר לתקנו וליחדו בשכל עליון אשר היו יכולים לכוין בכל דבר לפי שיעור שכלם. אך והותר, שהותירו להצדיקים והחכמים שכל דור אשר ישמעו וילמדו סדר מלאכת המשכן והם יגמרו הבנין ויוסיפו מדעתם מה שישיג שכלם:

והנה לא ימנע האדם מלטחון החטין לאכלם או מלעשות לו כלי כסף או זהב בשביל הפסולת שיפול מהן, כי הוא דבר המוכרח שיהיה מיום בריאתם ונותן מעט חיטין יותר לטחון ומעט כסף יותר לאומן בכדי שאחר שיפול מהם הפסולת יהיה לו שיעור הצריך לו לכלי הצריכה לו, כיון שאי אפשר בלא הפסולת הנופלים הנה זה גם כן דבר הצריך לעיקר הכלי. וזה שאמר הכתוב (שמות ל"ו, ז') והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר, ולכאורה יש יתור תיבות בפסוק זה, ועוד אם דים אינו מותר. ולדברינו יאמר שהיתה המלאכה דיה לעשות אותה, אף עם המותר שצריך להיות בכל הדברים מפני הפסולת הנופלים, על הכל היה די כי גם המותר צורך עשיה הוא.