Chasidut על שמות 6:6

ובדרך דרוש על פי הדת ודין מדיני התורה, יתבאר וידבר אלקים (שמות ו ב). וגם הא דכתיב בתריה (שמות ו ג) וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגו', עד (שמות ו ח) ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. הנה הקושיות רבו כמו רבו. (א), מה אשמועינן בזה שהבטחה היה בשם אל שדי, ומה נפקא מינה בזה באיזה שם היה ההבטחה, ובפרט לפי מה שפירש רש"י ושמי ה' לא נודעתי להם, שלא ניכר להם במדת אמיתית שלא נתקיים הבטחה בימיהם, אם כן אף אם היה הבטחה בשם ה', מכל מקום לא נתקיים בימיהם. (ב), ועוד קשה על הא דאמר ושמי ה' וגו', אי כפשוטו שלא הודיעם שם ה', קשה מה שהקשה רש"י והראב"ע הלא כתיב באברהם (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, וביעקב (בראשית כח יג) אני ה' אלקי אברהם אביך. ועוד שהיה ראוי לומר לא הודעתי, ואם נפרש כפירוש רש"י שלא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי שהרי הבטחתים ולא קיימתים, עד כאן. קשה הרי לא הגיע הזמן שיתקיים. ואין לומר מכל מקום לא נראה להם קיום ההבטחה. זה אינו, דהלא נתקיימו להם כמה הבטחות, כמו באברהם שהבטיח לו שם אתה זוכה לבנים (ר"ה ט"ז ע"ב), והבטיח לו שתילד שרה ונתקיים. וכן ביצחק (בראשית כו ג) גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, ונתקיים כמו שנאמר (בראשית כו כח) ראו ראינו כי ה' עמך, ונאמר (בראשית כו יב) וימצא מאה שערים ויברכהו ה'. וכן ביעקב (בראשית כו טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך וגו', הכל נתקיים. אם כן הרי ניכר להם מדת אמיתית שלו ית' במה שראוי להתקיים אז, ומה' לא נתקיים אז שעוד לא הגיע הזמן, והחלק יעיד על הכל, ובפרט על הכלל וקצתו על קצתו, וקושיא גדולה מאד היא לענ"ד. (ג), איך נמשך לזה הפסוק (שמות ו ד) וגם הקמותי וגו'. (ד), (שמות ו ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה', ואחר כך מסיים אני ה', ותרתי למה.

במסורה לכן אמור לבני ישראל (שמות ו ו), לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה יב). ועיין בבעל הטורים. ונ"ל כי הנני נותן לו את בריתי שלום, פירושו שכרתי עמו ברית שיהיה הוא המבשר בגאולה אחרונה, שהוא עת שלום האמור בקהלת (ג ח), כדכתיב (מלכים ב' כ יט) שלום ואמת יהיה בימיו, ועל פי זה יתפרש המסורה לכן אמור לבני ישראל וגו', ושמא תאמר מה יושיענו בזה, הא גלות האחרון קשה עוד יותר, לזה אמר לכן, ר"ל על ידי גאולה זו אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, דהיינו שעל ידי זה יהיה גם גאולה אחרונה, דגאולה הראשונה הכנה היתה דלא יכלו להתמהמה (שמות יב לט). ועוד דגאולה האחרונה היא על ידי התורה שניתנה אחר יציאתן ממצרים, כמו שדרשו רז"ל (ב"ב ח'.) בפסוק (הושע ח י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם.

לכן אמור לבני ישראל אני י"י והוצאתי אתכם מתחת "סבלת מצרים (שמות ו ו) ("סבלות חסר ו'), ולהלן תיכף נאמר (שמות ו ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני י"י אלקיכם המוציא אתכם מתחת "סבלות מצרים (סבלות מלא ו'). עוד יש להתבונן התחיל אומר לבני ישראל אני י"י, ואחר כך נאמר וידעתם כי אני ה' אלקיכם. אך הוא לדעתי אות הו' הוא האות המורה על החיים, וישם י"י לקין אות (בראשית ד טו) דרשו (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב) נתן לו אות ו', וישב בארץ נו"ד (בראשית ד טז) בהוספת הו'. והנה החיות של ישראל הוא מהשכינה מאן דנפח מתוכו נפח, והנה כביכול גם השכינה היא חיותן של ישראל בגלות עמהם. והנה כל ימי משך הגלות ובפרט במצרים גלות "הדעת, אפילו אם יאמרו להם שגם השכינה עמהם בגלות, אינם מבינים כל זאת ואינם מבינים ומביטים אל צער השכינה כביכול, אך אל צערם כי בשרם עליהם יכאב, כמו חולה שמחמת החולשה נתבלבלה דעתו, אינו יכול להתבונן בעיקר חולשתו ומדמה בעצמו אשר רק רגליו הם בחולשה על כן אינו יכול להלוך, וכשבא אליו הרופא לרפאות מבקש ממנו לעשות לו תחבושת על רגליו, ואם ישתדל עמו הרופא להבינו שכל זה ממעים הפנימיים ומחולשת החיות שבלב ומוח, הוא לא יבין הדבר, הנה הרופא עושה את שלו, ואחר כך כאשר שב החולה לאיתנו, מבין הדבר על בוריו איך כל חיותו היה בחולשה, והאיך השתדל הרופא בעבורו, ומבין אשר כאב הרגלים הוא הכל מהלב ומוח, כי הכל תלוי בהנשמה עיקר החיות. הנה החיות ישראל בגלות המר ובפרט גלות הדעת, הנה אז אם יאמרו להם אשר גם חיותם היינו השכינה עמהם בגלות, ובה תלוי עיקר חיותם כי אין להם חיות זולתה, הנה לא יבינו הדבר. הנה אמר הש"י אמור לבני ישראל אני י"י ולא אמר "אלקים, כי לא יתבוננו בזה והבין להם רק מה שמבינים, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים חסר ו' הרמוז לחיות. אבל אמר ולקחתי אתכם לי לעם "והייתי לכם לאלקים, (ר"ל כאשר אקח אתכם לי לעם, תבינו למפרע אשר הייתי לכם לאלקים כבר גם בהיותכם בגלות, על כן נאמר והייתי הבן הדבר, אז) וידעתם כי אני י"י אלקיכם דייקא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים מלא ו' החיות, שגם החיות היה עמכם בגלות והש"י הוציא אתכם, הבן הדבר: