Chasidut על שמות 6:5

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי (שמות ו ה). והנה אמר "שמעתי שכבר שמע, "ואזכר לשון עתיד שכעת יזכור להבא והנראה שלא זכר עדיין, והנה בפרשת שמות (ב כד) אמר וישמע וכו' ויזכור וכו'. והנראה בהקדים מה שאמרו רז"ל (ברכות ג' ע"א) במעשה דר' יוסי ששאל אותו אליהו ז"ל מה קול שמעתי וכו', וא"ל אליהו כל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים יהא שמו הגדול מבורך, אומר הש"י אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. ופירש רש"י אשרי כל זמן שהיה קילוס זה בבית המקדש. והנה צריך להבין מה הוא זה שרוצה הש"י בקילוס זה בבית המקדש דוקא, הלא בכל העולם כבודו וממשלתו. אך ידוע בית המקדש הוא מכוון נגד מדת מלכות שמים. ומעתה התבונן אומרם יהא שמו "הגדול (בבחינת גדלות, בסוד והקמותי וכו') מבורך (בסוד הברכה, מלשון המבריך וכו' (כלאים פ"ז מ"א)) עולם (היינו במלכות שמים הנקרא עולם, בסוד "זכרו "לעולם "בריתו (דברי הימים א' טז יב), והבן מאד). ואם כן תבין כשאומרים ישראל קילוס זה בגלות, אז אומר הש"י אשרי המלך כשהיה קילוס זה במקום הקודש מקום המכוון נגד מלכות שמים. והנה בזה תבין גם כן בכאן, כשהיו ישראל במצרים והבינו ששעבודם הוא מחמת העדר היחוד, והיו מתפללין יהא שמו הגדול מבורך כנ"ל, אז הש"י משתוקק כביכול שיהיה זה בבית המקדש ובארץ הקודש, שאז יהיה היחוד בשלימות. וז"ש וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל שמתפללין על היחוד, אשר מצרים מעבידים אותם שכעת המצריים הם מביאים אותם לידי עבודה זו, ואזכור (בסוד הזכירה בסוד והקמתי וכו'), את "בריתי לעתיד ואחיש מאד לרחמם, והש"י יראנו נפלאות מתורתו: ולקחתי אתכם לי לעם (שמות ו ז). ר"ת אלול. רמז שבחודש אלול לוקח הש"י את ישראל לעם, על ידי התשובה שמתעוררת בחדש הזה:

ויירא יעקב מאד וגו' (בראשית לב ח). הגם שכבר הבטיחו השי"ת, אמר שמא יגרום החטא כדאיתא בברכות (פ"ק דף ד'.), עיין שם. והקשו המפרשים הא אמרו רז"ל (שם (ברכות) דף ז' ע"ב) כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, מנא לן ממשה שנאמר לו (דברים ט יד) הרף ממני ואשמידם ואעשך לגוי גדול, ואף על גב דבעי רחמי ובטלה, אפילו הכי אוקמיה בזרעיה. ונ"ל לתרץ דהרי כתיב (שמות ו ג) וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, ועיין שם ברש"י (ד"ה ושמי) ובמזרחי שפירש שההבטחה עם שם הויה, מתקיימת בלתי שום תנאי בין חטאו ובין לא חטאו, וההבטחה עם שם שדי, אינה מתקיימת רק בתנאי שלא יחטאו, עד כאן דבריהם עיין שם. ולפי זה לא קשה מידי, דלגבי משה נאמר (שמות לב ט-י) ויאמר ה' אל משה וגו' (שמות לב יא) ואעשך לגוי גדול, הרי שנבואתו היה בשם הויה ולכך לא חזר בו, אבל ההבטחה לאבות היה הכל באל שדי, והוא בתנאי שלא יחטא, על כן היה ירא שמא יגרום החטא. וכך יתפרש מה שאמרו רז"ל (ברכות ד' ע"א) עד יעבור עמך ה' (שמות טו טז), זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה. היינו לפי שבביאה ראשונה נאמר עמך ה', ונזכר בו הויה, ובביאה שניה לא נזכרה בו שם ה' רק סתם, מכאן אמרו ראוים היו ישראל וכו' אלא שגרם החטא, והבן. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים בפרשת וארא, (שמות ו ג-ז) וארא וגו' באל שדי, ואם כן הוא בתנאי כמ"ש המזרחי שם, ואם כן יש פתחון פה למדת הדין, (שמות ו ד) וגם הקמותי את בריתי וגו', ויש מכל מקום חילול השם בדבר אם לא יקיים אף שאינו מוכרח, (ועל פי זה יתבאר גם כן כדי שלא יאמר אותו צדיק וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד), לא קיים בהם (ברכות ט' ע"א). כלומר דלולי אמירתו אינו מוכרח לקיים דהכל בתנאי שלא יחטאו), (שמות ו ה) וגם (ר"ל מצורף לזה) אני שמעתי וגו', ולכך הנני רוצה להושיע, לכן הקדם נפשך ואמור לבית ישראל אני ה' (שמות ו ו), כדי שלא יהיה שוב פתחון פה למדת הדין כיון שכבר היה בשם ה' שהוא בלא תנאי, והבן, ועל פי זה יתפרש ואתחנן אל ה' דייקא בעת ההוא לאמר (דברים ג כג), ר"ל לאמר שם ה' שם בהבטחתי שיהיה בשם ה' בלי תנאי. ועל פי זה יתפרש (ישעיה נ י) יבטח בשם ה' וישען באלהיו, ועל פי זה יתפרש גם כן הפסוק (פרשת שופטים י"ח כ"ב) (דברים יח כב) אשר ידבר הנביא בשם ה' וגו', שבודאי אין תנאי בו, ולא יהיה הדבר וגו' בזדון דברו הנביא וגו' כנ"ל. ואם כן גאולה העתידה הנאמר גם כן בשם ה' משם יקבצך ה' (דברים ל ד), וקאי על גאולה העתידה כמו שהוכיח רבינו סעדיה גאון (העתיקו בעל מרפא לנפש בסוף שער הבטחון [חובת הלבבות], עיין שם). וכן בפרשת וארא נרמז כל הד' גאולות, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות ו ז), והכל בשם ה', וכן כל הנביאים נבאו פה אחד, אם כן הוא בלי תנאי. וזה שאמר הכתוב (מלאכי ג' ו) אני ה', ר"ל בכל מקום שנזכר שם זה העצם, לא שניתי, ר"ל שאמר השי"ת אני לא שניתי שם ה' בשום מקום, וה' דבק ללא שניתי והבן, כין אין בו תנאי, לכך ואתם בני יעקב לא כליתם, כי כבר הובטח לכם בשם ה' כנ"ל.

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (שמות טז ד). עיין רש"י (ד"ה דבר). וקשה טובא (א), מה הכונה דבר יום ביומו, אם כפירוש רש"י שלא ילקטו היום לצורך מחר, היה ראוי לומר ולקטו בכל יום, וממילא ידעינן דלא ילקטו מיום לחבירו רק בכל יום ילקטו. (ב), איך נמשך לזה למען אנסנו. (ג), וכי מבלי הנסיון אין צריכין למזון. (ד), קשה בפסוק (שמות טז יט-כ) ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר, (שמות טז כ) ולא שמעו אל משה ויותירו וגו'. דהנך ארבע תיבות ולא שמעו אל משה מיותר, והיו די לכתוב ויותירו וגו', וממילא ידעינן דלא שמעו אל משה, כמו שנאמר אחר כך (שמות טז כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו', ולא נאמר ולא שמעו אל משה דאמר (שמות טז כה-כו) שבת היום וגו' (שמות טז כו) ששת ימים תלקטוהו וגו', דממילא ידענא, ואם כן הכא מ"ש דמפרש. (ה), לישב המדרש רבה (שמו"ר כ"ה יד) (בשמות רבה פרשה כ"ה סי' י"ד) ויותירו ממנו אנשים עד בקר, מיד ויקצף עליהם משה, כיון שכעס מיד שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני העומר לאחד, כיון שהלכו ביום הששי ומצאו כפלים, באו הנשיאים והגידו למשה וכו', ועל זה נאמר (שמות טז כח) עד אנה מאנתם וכו', עד כאן המדרש. והקשה היפה תואר דמה תולה זה במה שהותירו, והלא בתחלה כשאמר להם זה הדבר וגו', הוה ליה למימר והיה ביום הששי והכינו וגו' כמו שאמר לו השי"ת, ואז לא היה לו כעס כלל. ונדחק הרבה בישובו. ועוד דקדקו המפרשים במדרש רבה הזה לשון מיד ויקצוף, דתיבת מיד יתירה הוא. וכדי ליישב כל זה, נ"ל על פי הקדמה אחת, דאיתא בגמרא חגיגה (דף י"ב ע"ב) שחקים (תהלים עח כג), שבו שוחקין מן לצדיקים, וכבר פירשתי (בתפלה למשה תהלים פ"ט (פט) ו') על פי זה הפסוק כי מי בשחק יערוך לה'. על פי שמפרשין בצלמינו כדמותינו (בראשית א כו), שיהיה משפיע כהשי"ת, ומקבל כצבא מעלה וכו'. נמצא אינו מדמה עצמו להשי"ת, רק אם הוא בבחינת שחקים שמשפיע, והבן. ונחזור לענינינו, דבילקוט איתא הגירסא שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא, והנה מהרש"א ז"ל שם בפרק אין דורשין כתב, דלגרסת הילקוט קאי על הצדיקים לעתיד לבא, שיתן להם השי"ת מאותו המן שמוכן להם לעתיד לבא. ואפשר שעל כן אמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ח ע"ב) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שכבר קבלו חלקם מן המן בעולם הזה, עד כאן דבריו הקדושים. ונ"ל לבאר דבריו, על פי מה שפירשתי דק מחוספם (שמות טז יד), כפירוש רש"י (ד"ה מחוספס) עיקר מחוספם לשון חפיסה ודלוסקמא, ועל פי מה שפירשתי בהפסוקים (תהלים קי"א) הללויה אודה ה' וגו' עד (תהלים קיא ה) טרף נתן ליראיו. על פי שפירשו רז"ל (יומא דף ע"ה ע"ב) לחם אבירים (תהלים עח כה) לחם שמלאכי השרת אוכלים, והיינו המכונה זיו השכינה, דהם ניזונים מזיו השכינה כמו הצדיקים שאמרו רז"ל (ברכות דף י"ז.) יושבים ועטרותיהם וכו', ועל פי האברבנאל בנביאים ראשונים בפסוק (מלכים א' יט ח) וילך בכח האכילה ההיא, עיין שם. רק שבעולם הזה היה צריך להתלבש במלבוש הגשמי קצת, כמו דאיתא בזוהר דגם מלאך צריך להתלבש, וכל שכן אורייתא קדישא. ועל פי זה יתבאר אמרם (מכילתא ילקו"ש רמז רנ"ח) לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. ועל פי זה יתבאר טרף נתן ליראיו, והיכולים לקבל בלא לבוש רק יזכור וגו', והבן. או יאמר, כמו שטרף נתן בלבוש דק, כך יזכור לעולם בריתו, והבן. ועל פי זה יתבאר דברי זקני ז"ל, דכל עניני עולם הבא אם נותנין בעולם עובר, הם עוברין ולא ניצחין, אך כבר הקשו המפרשים וכי ניתן לרעה ח"ו, ויתכן שזהו אמרם (ילקו"ש רמז תקס"ב) על פסוק (דברים לג כא) כי שם חלקת מחוקק ספון וגו', דהא המן היה בזכות משה, ולכך נקבר שם דהוא ודאי יביאם לעולם הבא, דלא יניח שיגולגל להם חוב ח"ו על ידו, והבן. (וכבר פירשתי המדרש (ילקו"ש רמז תתט"ו) את גדלך, זה המן (בפרשת ואתחנן ד"ה ואתחנן), והמדרש (ב"ר מ"ח י') אתה אמרת יקח נא וכו' (בראשית יח ד) (בפרשת וישב בעניני חנוכה). לכך נ"ל דלא ינוכה להם, ובהקדים מה שפירשתי בפרשת בא על אמרם (ברכות ט' ע"א) שלא יאמר אותו צדיק, והפסוק (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וכי אברהם אבינו אוהב ממון היה, והפסוק (שמות ו ה) וגם אני שמעתי וגו', ואמרם (ויק"ר ל"ב ה') דבשביל שלא היה בהם דלטורין נגאלו, עיין שם כל הדרוש.