Chasidut על תהילים לב:6

ועוד י"ל על הפסוק (תהלים לא כג) ואני אמרתי בחפזי, דהיינו שיתחבר במכוון לרעים כדי שיזכה לטוב לירש חלקם בחפזי, מה שאין כן כשמתחבר לחכמים ויראים אי אפשר, אך כבר כתבנו כי אמרו רז"ל (סוכה דף נ"ב:) צופה רשע וגו' (תהלים לז לב), ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו'. רק דהשגחת השי"ת עליו, ואם כן המתחבר לרעים ברצונו לא יעזרהו השי"ת כי הוא אשר העוה בזה ואפסד אנפשיה, לזה אמר נגרזתי מנגד עיניך, היינו מהשגחתך כנודע בשיתוף שם עין, אכן שאני מתרחק מהרעים לכך שמעת קול תחנוני במה שעל זאת יתפלל כל חסיד (תהלים לב ו), וממש כל בקשותיו של דוד היה על זה, ולכך אמר (תהלים לא כד-כה) אהבו את ה' כל חסידיו להנות מיגיעי כפו ולא להנות ברמיה, והיינו אמונים, אותן שהם אמונים (עיין רד"ק ומצודות במ"ש באשרי תמימי דרך), נוצר ה' היינו כמ"ש (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו וגו', ורגלי חסידיו ישמור (שמואל א' ב ט). והנה העושים ברמיה הם נראים עושים יתר, כי אינו מחויב להביא עצמו לזה, והוא כענין שפירשתי (קהלת ז' י"ו) אל תצדק הרבה ואל תתחכם יותר, והבן. והנה אלו העושים כן הם מתגאים לומר כחי ועוצם ידי וגו' ואינם צריכים לעזרת השי"ת ונופל ברע, והיינו ומשלם על יתר, ואם כן יתר כמשמעו, והיינו עושי גאוה, וכיון שכך הוא שהעיקר להנות מיגיעי כפו, על כן (תהלים לא כה) חזקו ואמצו לבבכם כל המיחלים לה', שיתחזקו בבטחון האמיתי ולא יהיה עבודתם עבודת החונף, ומובטחים להנות מיגיעי כפו, והבן זה כי נכון הוא מאד. ועוד י"ל בפסוק הנ"ל (תהלים לא כא) תסתירם בסתר פניך וגו', על פי המבואר בשבילי אמונה דאותן חסידי עכו"ם אף שלא קיימו השבע מצות כלל, רק שהיה להם התחברות עם ישראל והטיבו להם, יושבים שם בחוץ וחוטפים אותם לגיהנם לדונם, כי ריב לה' עם כל לשונות הגוים, דהיינו כל עם לועז והם ניצולים. והנה כבר אמרו רז"ל דישראל נקראו איש, שנאמר והאיש ישראל, ועל פי זה מבואר תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש, ר"ל מחמת התחברות ישראלי שהיה להם, תצפנם בסוכה מריב לשונות, היינו מריב שיש לה' עם כל הלשונות הגוים, ומזה יובן החשיבות של ישראל, והבן. ועל פי זה יתבאר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך, כי משה כלול מכל נשמות ישראל והוא האילן והשורש והעיקר להדבק בשורש, שמן זית כמו שכתוב (קהלת ט ח) ושמן על ראשך אל יחסר, וכמבואר בעקדה בפרשת וישלח עיין שם בפסוק (בראשית כה יח) ויצוק שמן על ראשה, ושמן הוא הכנה לקבל האור, וציוה שימשיכו הכנה אל שורש להאחז האור בשורשם, והיינו בלי סוג כמבואר בשבילי אמונה כי זוהר אור האמיתי הוא בלי סוג, כתית היינו שיכתתו את גופם, וזאת התורה אדם כי ימות וגו' (במדבר יט יד), אין התורה מתקיימת וכו' (ברכות ס"ג ע"ב), ומה שדרשו רז"ל בסוף ברכות (ס"ג ע"ב) כי מיץ חלב יוציא חמאה (משלי ל לג), וכמו שחשבו במ"ח דברים מעט שינה וכו' (אבות פ"ו מ"ו), וכמו שאמרו (אבות פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה וכו', והוא למאור, ושמא תאמר כי יוכל לזכות לזה הזוהר והאור בלא זה, על ידי חרפה ופעירת פי (כמ"ש) חבירו, לזה אמר להעלות נר תמיד, וזה איני תמידי והבן כי נכון הוא מאד, והנה הפשוט אמת וגם זה הפירוש אמת והכל אחד, כי כל עניני המשכן מורים דרך לעם ה' לומר כזה ראה ועשה. ועל פי זה יתבאר מה שאמר השי"ת ליחזקאל (ביחזקאל סימן מ"ג פסוק י"א הפטורת פרשה זו) הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם, ועיין רד"ק, ולפי מ"ש אתי שפיר ויומתקו הדברים על פשוטן והבן.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהילים ל״ב:ו׳). איתא ע"ז בש"ס (ברכות ח.) לעת מצוא חד אמר זו אשה וכו' וחד אמר זו תורה וחד אמר זו מיתה וחד אמר זו קבורה^דעיין מי השלוח ח"א פרשת חיי ד"ה ויהיו [א].. הענין בזה הוא, לעת מצוא, מרמז על העתים שהאדם נכנס להסתרה ואין בכחו לברר את עצמו שם בכח עבודתו, מפני ששם אפסו רעיונותיו ושכלו מלברר את עצמו. כי זאת אי אפשר שהאדם יגיע לכל מקום בבירוריו, כי במה המה חשובים נגד הפעולות העוברים על האדם, שהשכחה מצויה בו עד שאין לו ידיעה בהפעולה לא בתחלה ולא בסוף, ועל זה (ברכות כח:) אמר רבי יוחנן בן זכאי בשעה שנטה למות, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, וזה הוא ברור שרבי יוחנן בן זכאי בירר את עצמו בכל כחו עד היכן שידו היתה מגעת, דאם לא כן אזי לא היה מסופק אם יענש, שעל זה ניתן בינה ודעת באדם שיברר כפי כחו את קניניו. משמע מזה, שבמקום שהיה בכח שכלו לברר את עצמו, לא חיסר מהמטרה אף כחוט השערה, אכן שהיה מסופק על הפעולות שאנה אלהים לידו בלי דעת, שלא נראה בהם מפורש הכבוד שמים, שאף בנפשות היקרים ביותר מוכרח להמצא פעולות שהם בלא דעת ולא נראה בהם מפורש הכבוד שמים, כגון אכילה ושתיה ושינה, שעל הגוון אין שום חילוק בין האדם אשר לא ירים את ידו לפעול רק מה שהשי"ת חפץ ובין האדם שעושה ההיפך מרצון השי"ת, ואין בכח עבודת אדם להאיר מצדו פעולות הגוף כאלה, שהאוכל שמכניס בגופו הוא רק ד"ת, כי רק השי"ת יוכל להאיר זאת. ולזה יש לו לאדם מיחושים בזה, מי יודע האם ירצה השי"ת להאיר אותן הפעולות, שבאמת זה תלוי בשרשו של אדם, אם הוא טוב בשורש יאיר השי"ת פעולותיו שעשה הטוב בעיני השי"ת^המבואר בתפארת יוסף מסכת יומא (עג:) ד"ה יום הכיפורים: אמר אאמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, כי כן הציב השי"ת שיראה האדם לחבר כל הבריאה להשי"ת. היינו שיקבל כל הנאת עוה"ז ויברר את עצמו בכח עבודתו, שבזה הכח יוכל לעבוד את השי"ת, ובזה יברר את כל הבריאה וכו'. בדבר הרשות היינו אכילה ושתיה שם נסתר מהאדם ואינו רואה מפורש רצון השי"ת. ובאמת מצד השי"ת גם שם הוא מלא אור ולית אתר פנוי מניה, אלא שמצד האדם נסתר שם רצונו ית'. וכשהאדם מגביר עצמו בכח עבודתו ונוטל מכל הנאת עוה"ז סיוע לעבודת השי"ת, רואה מפורש שכל הבריאה הוא חיבור להשי"ת והכל מלא אור.. וע"ז אמר רבי יוחנן בן זכאי, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, היינו אם ירצה השי"ת לבררם לטוב אם לא^ומקורו במי השלוח ח"א פרשת תשא ד"ה ורחצו: וכן כאשר נצטוינו לטול ידינו שחרית וקודם סעודה, הוא ג"כ קודם שיתחיל האדם לעסוק בצרכי הגוף צריך תפלה להש"י, באם שיבא לידו דבר מעניני עוה"ז שהוא ח"ו נגד רצון הש"י, אז הוא מבקש מהש"י שיטול ויסיר את תאותו מזה, ואף גם בדבר היתר נמצא ג"כ טוב והיפכו, כי באם יאכל האדם דבר היתר וילך אח"כ בכח הזה ויעשה עבירה, אז נגלה הדבר כי לא קבל כח הטוב שבזה הדבר, וע"ז הוא הרחיצה שהוא תפלה להש"י שבכל דבר לא יקבל רק כח הטוב שנמצא, כי נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא ירשנה. ועיין עוד בבית יעקב שמות פרשת וארא אות לז, תפארת יוסף פ' תשא ד"ה וידבר וכו' ועשית, מסכת תענית (ג.) ד"ה וטל, לקמן פ' וישלח אות ג.. ובמקום שאדם נכנס לספיקות כאלה שאין לו דעת ובחירה בהן, שהם רק בהכרח וזה נקרא לעת מצוא, כענין דאיתא בש"ס (סנהדרין לז) מציאה באה בהיסח הדעת, צריך האדם לתפלה, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שהספיקות לא ישטפו את הבהירות שלו. ובאמת הם רוב עתותיו של אדם, ועיקר הכח תלוי בצרכי הגוף שהם פעולות נסתרים, וזה הוא שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב׳:כ״ה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, מי יאכל חוץ ממני, היינו שהיה לו תקיפות שביד השי"ת להחיות כל פעולות הגוף, אבל מי יחוש חוץ ממני, היינו שהמיחושים שלי גדולים בערך ממיחושים של אדם אחר, כי גודל התקיפות שנמצא באדם נותן כח וחשק לפעולות הגוף שהם נסתרים, ומי יודע אם השי"ת יחיה אותם. ואף שבכל הדברים שבעולם נמצא ד"ת בשרשם, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קב"ה עלמא, אך מצד האדם נסתרים הד"ת שנמצאים בשורש האוכל, ויוכל להחזיק בזה הכח כמו החיה והבהמה, שכל אכילתם הוא למלא תאותן ורעבונם להנאתן קא מכווני. ולזה השי"ת החפץ למען צדקן של ישראל, הורה להם שלא יכניסו בעצמם שום דבר מצדם רק בד"ת, ולזה תקנו חכז"ל נטילת ידים קודם אכילה, שזה מרמז שהאדם מסלק הנגיעה מצדו, והוא שאף שאינו יודע פנימיות הד"ת מזה, אבל הוא מכין את עצמו מצדו וחפץ לידע הד"ת שנמצאים בזה בהסתרו. ואחר האכילה אומרים ברית ותורה בברכת המזון, זה מרמז על גודל תקיפות שיש לו, שכל מה שמכניס בגופו הוא מלא ד"ת, ומי יאכל חוץ ממני. אכן זה הוא אחר הבירור, אבל קודם הבירור אז הוא מי יחוש, שמי יודע אם השי"ת ירצה להאיר אותן הפעולות^זמבואר בתפארת יוסף הושענא רבה ד"ה אמר אייבו: ברכת הנהנין הוא, מחמת שאדם יש לו נגיעה מצידו מחמת הנאתו, ובזאת הברכה שמכיר שהשי"ת הוא הנותן מכל הטובות, ורואה שביכולתו לקבל לעצמו כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת, ממילא מברר עצמו שנגיעתו לדבר הזה אינו מחמת הנאה של עוה"ז, אלא מחמת שרצונו לקחת לו סיעתא לעבודת השי"ת מדבר הזה וכו'. וזה הוא הכלל מכלל הברכות שיכיר שהכל הוא מהשי"ת.:

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהילים ל״ב:ו׳). בש"ס (ברכות ח.) דרשינן ע"ז אמר רבי חנינא לעת מצוא זו אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא וכו'. רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה וכו' רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצוא זו קבורה וכו'. עת מצוא, מורה על דבר תכליתי, שתכלית כל עניני עוה"ז שהוא עולם הספק ומלא הסתר הוא, שיברר האדם את עצמו כפי כחו, ואחר כל זה יצרך להתפלה, להתפלל להשי"ת שיגמור בעדו לטוב. כי כל בירורי האדם שמברר את עצמו כפי כחו והשגת שכלו, כולם כאין נחשבו, מאחר שכל עיקר הבריאה בראשיתה נבראת יש מאין, לזה צריך לתפלה להתפלל להשי"ת אחר כל הבירורין, וימסור נפשו ומאודו להשי"ת, להכיר שהשי"ת הוא הנותן בו כח לעשות חיל אף בעבודות השי"ת ובירוריו^טעיין תפארת יוסף פרשת פקודי ד"ה ותכל: כמו שביאר כבוד אאמו"ר זללה"ה, שאחר כל העבודות והבירורים שאדם מברר את עצמו, לא שייך לומר שבירר את עצמו עד הגמר, כי מי יאמר זכיתי לבי. ורק כן הציב השי"ת שאדם יעבוד את השי"ת בכל כחו עד מקום שידו מגעת, ואז כשהאדם עובד בכל כחו, אז חותם השי"ת על כל עבודתו ונקראת על שם האדם. ועיין עוד שם מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין.. והענין בזה הוא, שכל פעולה ומעשה שאדם עושה מצד עצמו הוא מלא ספק ואין בהם דבר מבורר, עד שאף רבי יוחנן בן זכאי שאמרו עליו בש"ס (ב"ב קלד.) שלא הניח מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלין וחמורין וגזירות שוות תקופות וגמטריאות ומשלות כובסים ומשלות שועלים שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה, עכ"ז אמר גם הוא על עצמו, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי^יכמבואר עליו במי השלוח ח"א מסכת ברכות (כח:) ד"ה כשחלה: לפי שהיה תמיד בספק כמו שמצינו בגמ' (כלים פי"ז, טז) על כולן היה רבן יוחנן בן זכאי אומר, אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, ועי"ז אמר שיש לפני שני דרכים, ועי"ז אמר הכינו כסא לחזקיה מלך יהודא שבא כי גם הוא היה בספק ממעשיו כמ"ש (פסחים נו.) על ג' הודו לו ועל ג' וכו'., כדאיתא בש"ס (ברכות כח:). וזה הוא ברור שכפי כחו והשגת שכלו בירר כל עסקיו מצדו, כי אם לא היה מברר את עצמו מצדו אזי לא היה מסופק שלא טובה זאת בעיני השי"ת. משמע מזה שעד היכן שהיה מגיע בכח עבודותיו ללבן ולברר היה מברר עסקיו, אבל לא היה ניחא דעתיה עוד אחר כל זה, מאחר שבירורי אדם לא יספיקו נגד פעולותיו הנעשים בעוה"ז שמלא ספק, וישועת האדם בהם תלוי רק ביד השי"ת לבדו, ואין זה תלוי ביד אדם שיברר את עצמו בפעלו הטוב, ואין לו בזה רק תפלה, שיתפלל למי שבידו להושיע שיגמור בעדו לטוב. ולהבין זאת, מאחר שבאמת הוא אף כח התפלה מהשי"ת, למה יצרך לאדם להתפלל כלל, הלא לפני הש"י הכל גלוי וידוע, ויודע כל צרכי בני אדם מה הם צריכים, ויוכל להשפיע לכל אדם די מחסורו בלי שום תפלה. אכן גם זה הוא רק לטובת האדם, האיש אשר ימצא חן בעיני השי"ת וחפץ בו ה' להשפיע לו טובה בטובת עין פנים בפנים, שיקרא על יגיע כפיו, משפיע תחלה בלב האדם זה חשק וכח תפלה להתפלל על זו הטובה, ובזה יחשב לו שביגיע כפיו זכה להטובה ע"י התפלה שהתפלל עליה להשי"ת, וכדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. כי אם ישיג האדם טובה בלי תפלה, אין זה טובה שלמה, רק כמקבל מבתר כתפוי, וכדאיתא בזוה"ק (חוקת קפד.) אלא אלין דלא ידעי עיקרא דעובדא כולי האי אלא סידורא בעלמא ולא יתיר משכין עלייהו משיכו דבתר כתפוי דקב"ה וכו'. ומי שירחש לבו תפלה להשי"ת ואח"ז יושפע לו טובה, ידע שרצון השי"ת הוא לתת לו טובה בטובת עין^יאמקורו במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [א]: כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא יגיע כפיך. וביאר זאת באריכות בתפארת יוסף מסכת תענית (כה:) ד"ה שמואל: כמו שאמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שבעת שהשי"ת רוצה ליתן לאדם טובה אז הוא מעורר אותו ונותן בלבו כח תפלה וצעקה, שיתפלל לפני השי"ת על הטובה, כדי שלא יהיה נקרא שנותן לו הטובה בחנם. כי כל האומר הקב"ה ותרן הוא וכו' (בבא קמא נ.) מפני זה הוא נותן לו מקודם כח תפלה שיתפלל על זה, כי הטובה שנותן השי"ת לאדם, והאדם אינו מכיר שחסר לו שיתפלל על זה, ואזי כשמקבל הטובה הוא כמקבל מאחורי כתפא. אכן השי"ת רוצה בטובת האדם שיקרא הטובה שלא בא לו בחנם, אז השי"ת מעורר אותו בכח תפלה על הטובה, וכשעומד בתפלה השי"ת נותן לו די מחסורו. וזה, טרם יקראו ואני אענה, היינו, זה כוח התפלה שהשי"ת נותן לו מקודם, כי לולא שהשי"ת נותן לו כח תפלה לא היה מתעורר מעצמו כח תפלה. וזה שהשי"ת מעורר אותו בתפלה הוא התחלת נתינת הטובה, כי האדם בעצמו אין לו כח ודעת להכיר מה חסר לו ולהבין מה יתפלל ועל מה יתפלל, רק הכח מאתו ית'. וזה, טרם יקראו, השי"ת מעורר אותו בכח תפלה כדי שיתפלל, ואז נותן לו הטובה בהארת פנים ולא מאחורי כתפא.: