פירוש על במדבר 29:39

אלה תעשו לה' במועדיכם. דָּבָר הַקָּצוּב לְחוֹבָה:

אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם. היה ראוי הכתוב לומר לעולותיכם ולשלמיכם שהן קרבנות הבשר ואחר כך ולמנחותיכם ולנסכיכם, אבל הקדים העולה שהוא הקרבן הקודם לעולם, וכמו שדרשו רז"ל העולה, עולה ראשונה, שאין לך דבר קרב קודם לתמיד של שחר. וחותם בשלמים כי השלמים באים להשלים המדות, ודרך הכתוב לחתום בשלמים, וזהו שכתוב (ויקרא ז׳:ל״ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, וגדולה מדת השלום וראוי לחתום בה. וכשם שהזכיר למעלה השם המיוחד בראש הפרשה כן הזכיר עתה בסוף הפרשה, שנאמר אלה תעשו לה' וגו'. והזכיר שבעים פרים באמצע להורות שלא תהיה הכוונה בכלן כי אם לשם המיוחד, אבל ביום שמיני זה שהוא מיוחד אנו מקריבין בו קרבן מיוחד שהוא פר יחידי לאלהי ישראל שהוא אדון מיוחד על עם מיוחד, וזהו מאמרם שבעים פרים למה כנגד שבעים אומות, כלומר כנגד שרי השבעים אומות, פר יחידי למה כנגד אומה יחידה, כלומר כגנד אלהי אומה יחידה. ע"י קרבנות הללו היה העולם מתברך, וכל כח וכח מכיר הכח שלמעלה ממנו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה יתברך, כענין שנאמר (קהלת ה׳:ז׳) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.

אלה תעשו וגו׳. כי אתא רב דימי אמר, אלה תעשו לה׳ במועדיכם, אלו חובות הבאות חובה ברגל, לבד מנדריכם ונדבותיכם, למד על נדרים ונדבות שקרבים בחולו של מועד ^לפשוט דאיירי בנדרים ונדבות שנדר ברגל, דאי באלה שנדר קודם הרגל ידעינן דחייב להביא ברגל משום דכתיב (פ' תצא) כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כמבואר בריש מס' ר"ה ולפנינו בפ' תצא שם דקאי על זמן הרגל הקרוב. אמנם בכלל צ"ע ל"ל דרשה זו להיתר הקרבה בחוש"מ, דהא לפי מה דאיתא בביצה י"ט ב' דכו"ע לא פליגי דשרי להביא בחוש"מ משום דהשתא סלותי מסלתינן [לוקטין עצים מן המחובר] בחולו של מועד, נדרים ונדבות מבעי, א"כ גם מצד הסברא לבד ידעינן זה, וי"ל דאיירי כגון שיש לו די בשר ליו"ט לבד אלה, וא"כ אין זה לצורך המועד כלל. –
ועיין עוד בביצה כ' ב', אמר רב הונא, לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין לא תימא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בהו גזירה שמא ישהא [ליו"ט שיהא לו בשר מצוי ברגל] אלא אפילו מדאורייתא לא חזי וכו', ולפי המבואר בדרשה שלפנינו היה אפשר לו בפשיטות להוכיח דאין הטעם משום גזירה שמא ישהא, דמה תקנה היא שלא יקריבו ביו"ט הא כיון דחזי לחוה"מ, א"כ אכתי איכא חששא שמא ישהא לחוה"מ, ויש להאריך בזה, ואכ"מ. .
(תמורה י"ד ב׳)