פירוש על במדבר 9:13

והאיש אשר הוא טהור וגו'. צריך לדעת למה לא כתב עונש המבטל פסח בזמנו עד עתה ולא כשכתב מצות הפסח, ולפי מה שנחלקו בענין זה (פסחים צג.) וזה לשונם תנו רבנן חייב על הראשון וחייב על הב' דברי רבי, רבי נתן אומר חייב על הראשון ופטור על הב', רבי חנינא בן עקיבא אומר אף על הראשון אינו חייב אלא אם כן לא עשה הב', ואמרו שם בפסחים ושלשתם מקרא א' דרשו יעיין שם, מעתה לכל אחת מהסברות הניח הכתוב לומר עד כאן לכל א' מהסברות כדרכו, מה שלא היינו שומעין כן אם היה מצוה במקומו:

ובדרך לא היה: שלא היה טמא, וגם לא היה בדרך, אז אם לא יעשה פסח, יכרת. וראב"ע אגב שיטפיה לא דק, ופירש ובדרך, או בדרך. והמבאר הבין כי זה שבוש גדול, ונדחק ליישב דבריו, ואמר שכוונתו ללמדו קריאת וי"ו שורק בראש תבה (!!) והמעמר ראה והבין כי הבל המה הדברים הללו של המבאר, והתמיה עליו ופירש דברי ראב"ע על אמתתם, ולא ראה השבוש היוצא מהם, ולא הבין מה זה ועל מה זה נדחק המבאר לפרש כך.

והאיש. תניא, יכול לא יהא ענוש כרת אלא מי שהיה טהור ולא היה בדרך רחוקה, ערל וטמא שרץ ושאר כל הטמאים מניין, ת"ל והאיש ^כהר"ל כל הטמאים הדומין לו, כגון כל שמאי טומאת ערב הראויין להתקן וכגון טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח. ולא ידעתי האיך משמע ליה זה מלשון והאיש, ונראה דקיצור לשון הוא, וצ"ל ת"ל והאיש אשר הוא טהור, והבאור הוא, משום דלפי הלשון שמתחיל בו איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה הו"ל לסיים דבר והיפוכו, והאיש אשר לא יהיה טמא לנפש וכמו שסיים בענין דרך רחוקה ובדרך לא היה, ומדשינה וכתב והאיש אשר הוא טהור דריש דלאו דוקא שאינו טמא לנפש אלא כל שעכובו מחמת טהרתו נדחה לפסח שני, וע"ע מענין דרשה זו בתוס' פסחים צ"ב ב' ד"ה אלו פטורין ובצל"ח שם. .
(פסחים ס"ט ב׳)