פירוש על במדבר 9:6

לפני משה ולפני אהרן. כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶן יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בָּאוּ וּשְׁאָלוּם, וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר זֶה אַחַר זֶה, שֶׁאִם מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַהֲרֹן מִנַּיִן לוֹ (ספרי; בבא בתרא קי"ט):

ויהי אנשים וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון יחיד על הרבים, ועוד למה הוצרך לומר ולא יכלו לעשות הפסח אחר שהודיע שהיו טמאים, ואולי כי לצד שצוה ה' מראש חדש על הפסח כמו שפירשו בפסחים דף ו' שמאמר ויעשו בני ישראל את הפסח הי' בראש חודש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטומאה, ותבא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה' ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר ויהי לשון יחיד לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כורחם היו נטמאים כמאמרם ז''ל (סוכה כה:) בין לר' יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לר' יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו צריכין ליטמא הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח, ואומרו ביום ההוא, כבר דקדקו רז''ל (פסחים צ:) למר כדעתו ולמר כדעתו, עוד ירצה באומרו לשון יחיד לומר כי לצד שהיו יחידים הוא שלא יכלו לעשות הפסח, אבל אם היו צבור היו יכולין לעשות הפסח כי בא בטומאה, שוב ראיתי בספרי מרז''ל שדייקו כן:

ויהי אנשים וגו'. אותם אנשים מי היו, עוסקים במת מצוה היו, שחל שביעי שלהם בערב פסח, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות ^דואע"פ דחזו לאורתא, ופירש"י וז"ל, לאו מת מצוה דוקא קאמר דאפילו מתיהן נמי מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק בהם, כגון האמורים בפרשת כהנים (ר"פ אמור) שהכהן מטמא לו, עכ"ל. ולכאורה כל דבריו אלה אך למותר הם, ומי הכריחו לזה, ומה איכפת לן אם באמת טמאי מת מצוה ממש היו, דהיינו מת שאין לו קוברין.
אך יתבארו בהכרח ע"פ המבואר בסוגיא כאן דרצה הגמרא ללמוד דעוסק במצוה קלה פטור מן המצוה החמורה, ור"ל שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת הפסח, אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני החמורה העתידה לבא, ולפי"ז אי ס"ד דטמאי מת מצוה שבכאן הוו טמאי מת מצוה ממש, היינו מת שאין לו קוברים, א"כ מאי ראיה מכאן דעוסק במצוה קלה פטור ממצוה חמורה, והרי מת מצוה שאני, שדוחה את כל המצות, ואפילו כהן גדול ונזיר ופסח ומילה, כמבואר לעיל לפנינו בפ' נשא (ו' ז'), אלא ע"כ דבטומאת קרובים איירי. –
אלא בכלל אינו מבואר טעם שאלת הגמרא אותן אנשים מי היו, מה איכפת לן מי היו, והלא מכיון שנטמאו למתים, יהיו מי שיהיו, דינם שוה לעשות הפסח, ויותר קשה דבר השקלא וטריא בגמרא, חד אמר דנושאי ארונו של יוסף היו וחד אמר מישאל ואלצפן היו שנתעסקו בנדב ואביהוא, וחד אמר טמאי מת מצוה היו, ומה טיבה של חקירה זו.
וי"ל ע"פ מש"כ רש"י ר"פ תשא [הובא בנמוקי רמב"ן שם] דבין שני מניני הפקודים מאחד בתשרי ומאחד באייר לא מת איש, והרמב"ן תמה הרבה על זה, דהכתיב מפורש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולפי"ז י"ל לדעת רש"י מדוייק שאלת הגמרא אותם אנשים מי היו אחרי שלא היו מתים אז בישראל, ומשני דנושאי ארונו של יוסף היו או אלה שנתעסקו בנדב ואביהוא, כמבואר.
והנה כפי שכתבנו ילפינן מכאן דעוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת, וכפי הראיה מכאן מוכח דאפילו אם רק עוסק במצוה קלה פטור בכ"ז גם ממצוה חמורה וכמש"כ רש"י כמו שהבאנו, וכתב הר"ן בפ"ק דקדושין דאפילו אפשר להמצוה שעוסק בה להעשות ע"י אחרים ג"כ פטור, ובסוגיא שלפנינו כתב הר"ן דאם אפשר לקיים שניהם לא נפטר, וזה דלא כדעת התוס' בב"ק נ"ו ב' שכתבו להיפך, והכריחו כן, דאל"ה אטו מי שתפילין בזרועו וציצית בבגדו יפטר מן המצות, עיי"ש.
אבל באמת י"ל דאין זה פירכא, דבודאי מי שיש לו מצוה בגופו ועתו פנויה ממנה, כגון מי שלבוש תפילין, או ציצית, או מי שהוא שומר אבידה, בודאי אז אינו פטור ממצוה אחרת הבאה לידו, ורק אז פטור כשעוסק ממש בהמצוה, כגון בשעה שמניתח תפילין ובאבידה בשעה ששוטחה לצורכה או משקה ומאכיל בהמת אבידה וכדומה, וכן משמע הלשון העוסק במצוה, בשעה שעוסק בה ממש, ודו"ק. .
(סוכה כ"ה ב׳)