רש"י
ותוצא הארץ וגו'. אַעַ"פִּ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר לְמִינֵהוּ בַּדְּשָׁאִין בְּצִוּוּיֵיהֶן, שָׁמְעוּ שֶׁנִּצְטַוּוּ הָאִילָנוֹת עַל כָּךְ, נָשְׂאוּ קַ"וָ בְּעַצְמָן, כַּמְּפֹרָשׁ בָּאַגָּדָה בִּשְׁחִיטַת חֻלִּין:
שד"ל
ותוצא הארץ וגו': גם בפסוק זה הרחיק בעל הטעמים מילת למינהו ממילות אשר זרעו בו, והסב אותה למעלה, כלו' ותוצא הארץ עץ למינהו, והוא עושה פרי וגם זרעו בו; וכן הרחיק למינהו מן מזריע זרע והסב אותו אל דשא ואל עשב.
רמב"ן
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב קיום המינין לעד והנה לא נתיחד יום למאמר הזה לבדו מפני שאיננו מעשה מיוחד כי הארץ כאשר תצמיח או שתהיה ארץ מליחה אחת היא: