רש"י
ולא תגעו בו. הוֹסִיפָה עַל הַצִּוּוּי, לְפִיכָךְ בָּאָה לִידֵי גֵרָעוֹן, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו (משלי ל'):
שד"ל
ומפרי העץ: אין המ"ם מוסבת על פעל האמירה (כפירוש נתיבות השלום) כי אין אומרים בלה"ק אמר ממנו, אלא אמר עליו; רק המ"ם חוזרת אל לא תאכלו ממנו, ומלת ממנו היא כפל לשון, כמו למעלה (ב' י"ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, וכאן הכפל איננו מיותר כמו למעלה, כי אמנם אם לא היה לו לומר אח"כ ולא תגעו בו, היה יכול לומר אמר אלהים לא תאכלו בלא מלת ממנו, אבל מפני תגעו בו הוצרך לומר ממנו, שאם היה אומר לא תאכלו ולא תגעו בו, היה ניראה שמלת בו חוזרת גם לתאכלו (לא תאכלו בו).
העמק דבר
ומפרי העץ אשר בתוך הגן. לא פירשה ומעץ הדעת טו״ר. מובן שהאדם לא פירש לה שהוא עץ הדעת טו״ר שחשש שמא תכסוף לאכלו דרק האדם שהי׳ דבק בה׳ באהבה. לא התאוה לעשות טוב לעצמו אחרי כי רצון ה׳ הוא שלא יהי׳ יודע טו״ר. אבל האשה שלא ידעה מאהבת ה׳ הי׳ לאדם לחוש לגלות לה הסבה והטעם. ע״כ אמר סתם מפרי העץ אשר בתוך הגן. ולא תקשה א״כ נכלל בזה גם עץ החיים. דבאמת בזה מובן מה שת״א לעיל ב׳ ט׳ ואילן חיא במציעת גינתא ואילן דאכלין פירוהי חכימין בין טב לביש. ולא פי׳ על ועץ החיים דאכלין פירוהי. אלא משום דמוכח מכאן דעץ החיים אינו פירי כלל אלא עלים לתרופה. כחק התכלית שאין עונג לחיך האוכל כ״א הנאה ועונג על ה׳. משא״כ עץ הדעת טו״ר התכלית מביא עונג גשמי. מש״ה כשאמר אדם ומפרי העץ. בזה הבינה שאינה מוזהרת אלא על העץ שבו פרי. ולי נראה שלא חשש אדם לכך אם לא תאכל גם מעה״ח. וכדאי הי׳ להרחיקה מאותו מקום. ומש״ה אמר גם ולא תגעו בו. וכבר ביארנו שזה נרמז בדבר ה׳ שאסר גם בהנאה. והוא הזהיר בפירוש ע״ז ואמר פן תמתון. שלא יכול לומר כי תמותון בודאי שהרי על הנגיעה לבד לא ימותו רק פן יבואו מזה לידי מאכל. ומכ״ש לפי דברינו שהזהירה על שני האילנות שמא תאכל גם מעץ הדעת ותמות. והיא לא ידעה הכונה במה שאמר לה בלשון ספק. ואמרה סתם שאדם אמר לה פן תמותון ומזה מצא הנחש מקום להכחיש. והנה אדם אמר לה ומפרי. משום שאין חשש מיתה אלא בם: