אוהב ישראל
ויתנכלו אותו להמיתו. ופירש"י ז"ל אותו כמו אתו עמו כלומר אליו. וכבר צווחו בזה קמאי דקמאי להבין דברי קדשו של רש"י ז"ל בזה. ולי נ' לפרש. דהנה רש"י ז"ל רמז כאן סוד עתיק. והוא דידוע שהי"ב שבטי י"ה. היה שורש בחי' נשמתם בסוד י"ב גבולי אלכסון וכמבואר לעיל וכדאי' בכה"ק האריז"ל שראובן היה בחי' חוש הראיה. ושמעון בחי' חוש השמיעה. וכן שאר שבטי ישורון כ"א לפי בחי' ומדתו. ויוסף הצדיק היה בחי' גמר וסוף כל המדות ואתקשרותא דכולא להוציא כל מדה ומדה מהכח אל הפועל. ומהעלם אל הגילוי. והנה כשרוצים לפעול שום איזה מדה ואיזה דבר עשיה אינו באפשרי להיעשות בלתי מדת יוסף הצדיק. והנה כשקרב יוסף אל אחיו ונכלו אז במחשבת' להמיתו. לא היה אפשר להם לגמור הדבר בפועל ממש ח"ו. בלתי מדת יוסף הצדיק ולא היה להם יכולת לקרב אליו וללקחו להמיתו. ולהוציא מחשבתם מהכח אל הפועל. וזהו ויתנכלו אותו. ולכאורה תיבת אות"ו מיותר והיל"ל ויתנכלו להמיתו. אכן ר"ל שנתייחדו בבחי' מדתו כדי שיעלה בידם ויוכלו להוציא מחשבתם זו מכח אל הפועל. וזו שרמז לנו רש"י ז"ל במתק לשונו. אותו כמו אתו. אך תיבת את"ו יתפרש ג"כ לפעמים כמו תיבת אות"ו. לכן פירש"י עמו היינו עם בחינתו. אך למה לא כתוב בפירוש בהתורה עמו. לכן פירש"י כלומר אליו. ר"ל שלא היו עמו ממש בפועל רק שנתייחדו אז עם בחינתו אליו כדי לקרב אליו. ודפח"ח. ושימד"נ. והמשכיל יבין כי עמוק הוא:
בית הלוי על התורה
ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. איתא במדרש ששיסו בו הכלבים. כוונת המדרש דמפרש להפסוק שהתנכלו להמיתו בטרם יקרב אליהם רק בעודו מרחוק ששיסו בו הכלבים. והא דתפס המדרש הכלבים הוא משום דהם דנו אותו כמוציא דיבה ומדבר לה"ר ואיתא בפסחים (דף קי"ד) כל המספר לה"ר כו' ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא, וע"כ דנוהו כן:
בן איש חי
ויראו אותו מרחוק י"ל למאי אצטריך לומר ד"ז ודי באומרו ובטרם יקרב וכו' ונ"ל בס"ד כי דבר זה נעשה בנס ע"י שמים שהזריח עליו אור כדי שיראו אותו מרחוק יותר משיעור ראיה שיכולים לראות בעיניהם כדי שיהיה זמן יותר מעת ראייתם עד שקרב להם ממש ובמשך הזמן הזה שנתארך נתקררה חמתם שהיתה קשה מאד שכולם הסכימו להמיתו: