פירושים על בראשית 5:5: רש״י, רמב״ם, אבן עזרא ועוד

ויהיו כל ימי אדם וגו'. טעם שהוצרך הכתוב להודיע פרט וכלל של השנים ללא צורך ולא הספיק בפרט לבד כסדר שלקח הכתוב בפרשת נח. הוא להיות שחיי כל הנבראים הם קצובים וחרוצים מיום הלידה דכתיב (איוב י״ד:ה׳) אם חרוצים ימיו, ואדם הראשון להיות שנוצר לחיות תמיד אם לא היה חוטא, וכמו שכתבנו למעלה, לא היתה לו קצבה, והוא שאמר ויהיו כל ימי אדם אשר חי, הכוונה לא הקצובים לו מיום היותו כי לא היתה לו קצבה, וקצבתו היתה בעולם הזה נעשה לו הקצבה אשר חי ולא אשר נקצבו לו. ומה שכתב פרט וכלל מאדם ועד נח להודיע כי כלם שלמו ימיהם אשר קצבו להם ואין כוונת הכתוב באומרו ויהיו כל ימי וגו' לצרף הסך אלא לומר ויהיו כל ימי וגו' הם ימים הקצובים לו מיום היותו שלא קצבו לו יותר מעולם העליון, ולא אמר אשר חי, שתבין שחשבון מה שחי הוא מונה כדרך שכתב באדם כמו שפירשתי והבן:

ויהיו כל ימי אדם מה שכלל כל ימי אלה הנזכרים אתר שפרט אותם הוא כדי שלא יטעה הסופר, כי בהיות הפרט והכלל כתובים האחד יצדיק את חברו, וכן נכתב במספר בני ישראל בתורה:

אשר חי. הוא מיותר. וכקושית הגמ׳ יומא ס״פ בא לו. על המקרא שנות חיים. וכי יש שנים שאינם של חיים. אלא באשר שחיות האדם שהוא שלימותו כמ״ש לעיל ב׳ ז׳. תלוי בדעת האדם. מה שאינו בבהמה. וכל אדם אינו מגיע לשלימותו זה משעה שנוצר. אפילו אדם הראשון עד שלא אכל מעץ הדעת לא הגיע לזה הדעת אלא שהיה רוה״ק מפעמתו שהוא הרבה יותר מדעת אנושי. אבל בשעת סלוק רוה״ק ממנו לא היה אלא כבהמה. וכמו שהיתה חוה קודם שאכלה מעה״ד כמ״ש לעיל מש״ה היה עולה עה״ד דלא נחשב חיות האדם אלא משעה שהגיע לדעת אנושי מש״ה כתיב באדה״ר אשר חי דנחשב כל ימיו משעה שנוצר בכלל שניו אשר חי. דמכ״מ בכח יצירתו הי׳ אותו הדעת אלא שלא יצא לאור (וע״ע מ״ש להלן כ״ה ז׳):