אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)
או יובן בס"ד לפרש ותחלה נקדים מ"ש הרב ברכת טוב ז"ל דף ע"ו וז"ל כאשר נודע דהרכבת הגוף עם הנשמה הוא כדמיון מסירת בהמה לרועה והוא דכמו שהבהמה קצרה ידה מהושיע לעצמה ועל כן מוסרין אותה ביד החשוב יותר במעלה דהיינו ביד אדם שהוא חי מדבר ונעלה יותר מהבהמה והוא מבין יותר מה שמועיל לבהמה או שמזיק לה והוא ירעה אותה ויאכילנה וישקה אותה ויספיק לה כל צרכה ובהטיבו בשמירתו ישלמו לו שכר טוב אך אם פשוע יפשע בשמירה ויגיע היזק לבעליה אזי חייב הוא לשלם חוץ מנזק שאירע ע"פי אונס כמבואר שם בהדייא. ובדמיון זה ממש חיבור נשמה עם הגוף דהגוף הנגוף אין לו שום מעלה מעצמו על כן מסרוהו אל הנשמה שהיא תדעה אותו ותגדלנו על מי מנוחות מי התושיה ותרגילהו בעבודתו ית' ובעת הטיבתה הרעייה והשמירה טוב לה כל הימים כי יש שכר לפעולתה אמנם בהעוותה ופשעה שלא שמרה הגוף מחטוא דחטאו זו היא מיתתו דהרשעים בחייהם קרויים מתים וא"כ המיתה את הגוף שהוא חלק חי לבד ועל כן צריכה לשלם חי אחר תחתיו כגון שתקריב קרבן ועכ"ז הנה השי"ת רואה שאין זה תשלומין גמורים להקריב בהמה תחת אדם על כן לפעמים אין קרבן מרצה אם לא כשרואה שהאדם היה אנוס בחטאו מאונס לסטים מזויינים היינו היצ"הר דבכה"ג פטור הרועה ועל כן גם כאן ניתן למחילה וכו' דלפעמים האדם אנוס בחטאו שמתאמץ בכל תוקף ועוז לכוף את יצרו ולא עלתה לו דאז הדין נותן שיהיה קרבנו מרוצה וכו' עכ"ד ז"ל ועור לו באורך שם ע"ש:
רש"י
ואם מן הצאן. וי"ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וְלָמָּה הֻפְסַק? לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה (שם):
רמב"ן
ואם מן הצאן קרבנו הפרשה זו (פסוקים ייג) בעולת הצאן ודינה כדין עולת הבקר בכל מעשה ולכך קצר בכאן ולא הזכיר וסמך ונרצה והוסיף לומר על ירך המזבח צפונה לפני ה' (ויקרא א׳:י״א) לבאר כי לפני ה' שכתוב בבן הבקר (ויקרא א׳:ה׳) הוא ירך המזבח בצפון ופירוש ירך המזבח צדו והוא בצפון לימד כי כבש המזבח בדרום ושם פני המזבח שנאמר בהן לפני ה' אל פני המזבח (ויקרא ו׳:ז׳) וטעם השחיטה שהיא בצפון כבר פרשתי ואמר סתם על המזבח סביב כי הוא המזבח הנזכר (ויקרא א׳:ה׳) אשר פתח אהל מועד ולא הזכיר והפשיט שכבר הוזכר (ויקרא א׳:ו׳) ואמר וערך הכהן אותם ללמד כי די בכהן אחד כמו שפירשתי (רמב"ן על ויקרא א׳:ו׳) כי הפרשיות למדות זו מזו מה שיחסר באחת יבאר באחרת: