פני דוד
רש"י
וביום הראות בו בשר חי. אִם צָמְחָה בוֹ מִחְיָה הֲרֵי כְבָר פֵּרֵשׁ שֶׁהַמִּחְיָה סִימָן טֻמְאָה? אֶלָּא הֲרֵי שֶׁהָיָה הַנֶּגַע בְּאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה — לְפִי שֶׁאֵין נִרְאֶה הַנֶּגַע כֻּלּוֹ כְאֶחָד, שֶׁשּׁוֹפְעִין אֵילָךְ וָאֵילָךְ (נגעים פ"ו; קידושין כ"ה) — וְחָזַר רֹאשׁ הָאֵבֶר וְנִתְגַּלָּה שִׁפּוּעוֹ עַל יְדֵי שֻׁמָּן, כְּגוֹן שֶׁהִבְרִיא וְנַעֲשָֹה רָחָב וְנִרְאֵית בּוֹ הַמִּחְיָה, לִמְּדָנוּ הַכָּתוּב שֶׁתְּטַמֵּא (ספרא):
מזרחי
הרי כבר פירש שהמחיה הוא סימן טומאה אלא הרי שהיה הנגע באחד מכ"ד ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה לפי שאינו נראה הנגע כולו כא' כו' עד למדנו הכתוב שתטמ'. כדתני' בת"כ וביום הראות בו בשר חי יטמא הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאין והכי פירושא האי קרא דוביו' הראות בו בשר חי יטמא לא בא ללמד שהמחיה סימן טומאה היא שהרי כבר פירש לעיל ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא בעור בשרו וטמאו הכהן אלא לא בא ללמד אלא על ראשי אברים שכשנפל הנגע בהן היו כמנהגן ששיעור הנגע אינו נרא' בהן כאחת מפני שהן שופעין אילך ואילך שאז אין המחיה סימן טומאה בהן כדכתיב וראהו הכהן וטמא אותו ותניא בת"כ וראהו כולו כאחת שאם היה בראש חוטמו שופע אילך ואילך או בראש אצבעו שופע אילך ואילך אינו טמא מכאן אמרו כ"ד ראשי אברים באדם אינן מטמאין משום מחיה ואם אח"כ חזר ונשמן אותו האבר שנפל בו הנגע ונהיה רחב ונתגלה שפועו שהיה שפוע אילך ואילך ונראה בו כאחת כל שיעור הנגע ונראת בו המחו' שיהא טמא דסד"א כיון שמתחלה כשנפל בו הנגע לא היתה המחיה סימן טטומאה בו מפני שאז לא היה כל שיעור הנגע נראה בו כאחת השתא נמי שנשמן ונהיה רחב אף על פי שנתגלה בו שיעור כל הנגע בבת אחת לא תהא המחיה סימן טומאה לו קמ"ל אבל רבינו הלל ורבי' ישעיה הראשון ורבינו יצחק זוטרא ז"ל פירשו הבריתא הזאת באופן אחר דאף על גב דראשי אברים לא מיטמו במחיה בתחלה דהיינו קודם שכסתה הצרעת את כל בשרו כדתניא וראהו הכהן וראהו כולו כאחת שאם היה בראש חוטמו או בראש אצבעו ששופע אילך ואילך אינו עמא מכאן אמרו כ"ד ראשי אברים באדם אינם מטמאין משום מחיה לאחר שכסתה הצרעת את כל בשרו וגם כל ראשי איבריו אם חזר ונתגלה בראש האחד מהן מחית בשר חי הרי הוא טמא אע"פ שאין שיעור הנגע נראה בו כאחת שהוא שופע אילך ואילך וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב בפרק שלישי מהלכות טומאת צרעת בהרת שהיתה בראש אבר מן האברים והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן ונאמר בנגעים וראהו הכהן שיהיה רואה הנגע כולו כאחת ובפרק שביעי מהלכות צרעת כתב אף ראשי אברים שאינם מטמאין משום מחיה שבתוך הבהרת מיטמאין ומעכבין את הנהפך כלו לבן כיצד מוחלט או מוסגר שהלבין כלו בצרעת חוץ מכעדשה בשר חי אפילו בראש אצבעו או בראש חוטמו וכיוצא בהן הרי הוא בטומאתו וכן שנהפך כולו לבן וטהר אם חזר בו כעדשה בשר חי אפי' בראש אחד מן האברים הרי מוחלט ונישנא דברייתא מוכחא טפי כוותייהו דקתני בה יכול כל שהן נאמר כאן בשר חי ולהלן בשר חי מה בשר חי האמור להלן בכעדשה אף כאן בכעדשה דברי רבי יוסי אמר ליה ר' מאיר וכי משום מחיה הוא מטמא והלא אין המחיה מטמאה בראשי אברים אלא גזרת מלך הוא אפי' כל שהוא דבשלמא לדידהו דמפרשי אע"פ שהוא שופע אילך ואילך כיון שנתגלה בו המחיה לאחר שכסתה הצרעת בכל בשרו טמא היינו דקתני אלא גזירת מלך היא אלא לרש"י ז"ל דמפרש כגון שנשמן האבר ואינו שופע אילך ואילך שנראה בו כל הנגע כאחת ונראתה בו המחיה קמיירי מאי אלא גזרת מלך היא: