מדרש לקח טוב
לא תשימון עליו נשך. זו אזהרה לערב ולעדים שהן גורמין לך, אזהרה למלוה מנין, ת״ל אל תקח מאתו נשך ותרבית (ויקרא כה לו), אזהרה ללוה מנין, שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך (שם שם לז), מיכן אמרו המלוה ברבית עובר בחמשה לאוין, משום לא תתן, לא תקח, ולא תהיה לו כנושה, ולא תשימון עליו נשך, ולפני עור לא תתן מכשול, ר' מאיר אומר המלוה ברבית ואומר לסופר בוא וכתוב, ולעדים באו וחתומו, הרי זה נותן ממונו ואומר כתבו עליו שאין לו חלק באלהי ישראל, ורבית קצוצה יוצא בדיינין, וגובה את הקרן, ואינו גובה את הרבית, ומעות של יתומים אסור להלוות ברבית, אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר, ועד היכן חומר הרבית, אפילו לא היה נהוג להקדים לו שלום, ומשלוה הימנו מקדים לו שלום, הוא רבית דברים ואסור, ואזהרתו מנשך כל דבר אשר ישך (דברי׳ כג כ), להביא רבית מוקדמת ורבית מאוחרת, מוקדמת, כגון שהיה בדעתו ללות הימנו והיה משגר לו דורונות כדי שילוונו, ומאוחרת לאחר שפרע לו ממונו היה משגר לו מנחות שעל שהיה מעות חבירו בטילות אצלו, וכללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור, וכולהו מתפרשי בב״מ בפרק איזהו נשך.
רש"י
נשך ותרבית. חַד שַׁוִּינְהוּ רַבָּנָן, וְלַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין (בבא מציעא ס'):
רמב"ן
נשך ותרבית חד שויוה רבנן (ב"מ ס) ולעבור עליו בשני לאוין לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ל״ו) ולפי פשוטו נראה בעיני כי הנשך הוא שילונו מנה ליתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנחש ישך שמבצבץ ועולה התרבית הוא שילונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים ואין בו רבית אחר הזמן ההוא כי זה איננו נושך שלא יעלה יותר מן הסך ההוא אבל הוא רבית ולכך אמר (ויקרא כ״ה:ל״ז) "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" כי המנהג להלוות את הכסף בנשך בכל שנה יתן כך והאוכל ילונו עד הקציר ואז יפרענו מגרנו בתוספת קצוב: