תורה תמימה על התורה
ואם המקדיש יגאל. תניא, אמר ר' יהושע בן לוי, על הקדש ראשון מוסיף חומש ועל הקדש שני אין מוסיף חומש, מאי טעמא, דאמר קרא ואם המקדיש יגאל את ביתו, המקדיש ולא המתפיס סטבאור הענין, כי כפי שנתבאר בפסוק הקודם אם הקדיש קדשי מזבח ונפל בהם מום ונפדו, אם פדה המקדיש עצמו מוסיף חומש כשאר הקדישות ורק המקדיש הוא שמוסיף חומש ולא אחר, וכבר ביארנו טעם הדבר לעיל בפ' י"ג. ועל זה אומר שהקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש ולא הקדש שני, כגון אם חלל בהמה על בהמה שניה בין בקדשי בדק הבית [בבע"מ מעיקרא, ע"ל אות ס"ו] בין בקדשי מזבח שנפל בהם מום או שהמיר בקדשי מזבח, אז כשהוא פודה את השניה שחילל עליו או את התמורה לעצמו אינו מוסיף חומש, וסמך זה על לשון המקדיש, ובהקדש שני נקרא זה מתפיס. ובגמ' מבואר דרק הקרן שנפדה בו וחלה עליו הקדושה שנתפס תחת הראשון זה נקרא הקדש שני, אבל החומש שנתן הו"ל הקדש ראשון והיינו שאם רוצה לפדות החומש מוסיף חומש. ותמיהני שהרמב"ם בפ"ז ה"ד מערכין השמיט חידוש דין זה בעוד שבפ"א ה"ה ממעילה כתב כן לענין מעילה, וצ"ע. וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו לקמן בריש פסוק כ"ז.
.
(ב"מ נ"ד ב')
(ב"מ נ"ד ב')
רלב"ג ביאור המלות
ואם המקדיש יגאל את ביתו. למדנו מזה שההקדש אינו נפדה אלא בכסף או במה שידמה לו והם המטלטלי' לא בקרקעות ועבדים ושטרות כמו שהתבאר בדומה לזה במקומות רבים במה שקדם ולמנו מזה שאין הבדל בזה העניין בין בתי ערי חומה ובין בתי החצרים ושהם נגאלים לעולם בין קודם היובל בין אחר היובל בין שעמדו ביד הקדש זמן ערוך או שלא עמדו בידו כי אם זמן מועט ולמדנו מזה ממה שקדם בבהמה הטמאה שהבעלי' מוסיפין חומש בהקדש ראשון לבד לא במה שיחללוהו עליו כי אינו ראוי בבזה הדין כמו ההקדש הראשון והתורה אמרה ואם המקדיש יגאל את ביתו שהוא הקדש הראשון ולמדנו מזה שאינו נקנה לו ההקדש אלא אחר שיפרע הכסף או שוויו וזה שהתורה אמרה ויסף חמישית כסף ערכך והיה לו ר"ל שאח"כ יהיה לו לא קודם זה ולמדנו מזה שהקדש אינו נפדה אלא בדבר שהוא נתן לעין לגזברי ההקדש כמו הכסף ומה שידמה לו ולזה אין הקדש נפדה בשכירות כי אולי יביא זה לחשוב שיהיה הקדש יוצא בלא פדיון וראוי שיתבאר מזה גם כן שהמקדיש מטלטלין או בהמה טמאה לבדק הבית ממה שהוא שלו והוא ברשותו יהיה דינו הדין הזה שנזכר בבית בענין הערכת הכהן אותו ובתוספת הבעלים חומש וביתר הדיני' שנתבארו מזה המקום וזה מהשרשי' הכוללים: