דגל מחנה אפרים
ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וכו': ופירש"י לפי שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת ע"כ והוא תמוה משום שנבחר בזה לא יסתלק הבושה מעליו והנה שמעתי מן אא"ז זללה"ה פירוש ע"ז מפני שיש לך יראה ובושה מן הש"י לכך נבחרת כי זבחי אלקים רוח נשברה וכבר נזכר זה בכתבי האר"י ז"ל והנה דבריו הקדושים בוודאי צריכים לפני ולפנים וכבר בארתי בקצרה ע"ד אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו כי הבושת ילבשו שוטנים ויעטו כמעיל בשתם ועליו על העובד ה' יציץ נזר הקודש ונעשה מן בשת שבת ע"ש ועתה נבאר בענין שאנחנו עסוקים בו כי לפי דרכינו הנ"ל כי החכם עיניו בראשו על בחי' מאמר הראשון שהוא אנכי כנ"ל וידוע כי כה"ג שורשו לעילא ולעילא וכמו שאמר הכתוב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה והוא החכמה העליונה שהיא בחי' שמן כנודע השופעת עליו והחכמה נמשלת למעין הנובע תמיד לא יחסר וכל מה ששואבים ממנה יותר היא נובעת יותר ויותר מימות צלולים וקרים יותר ויותר וכן הוא בתי' החכמה כשיש לה מקום להתפש' היא נובע' יותר תמיד לא יחסר והתפשטותה הוא ע"פ המדות שבאדם היינו אם המדות הם צלולים ונקיים אצל האדם ולא עכורים ח"ו אזי החכמה מתפשטת עליהם ד"מ אם האדם זיכך בנפשו מדת החסד כידוע מה הוא ובחי' הגבורה וכן מדות התפארות ושאר המדות החכמה נמשכת עליהם כמו מעין אל נחלים ונזדכך ונתקדש האדם בכל בחינותיו הרוחנים והגשמיי' וכאשר בארתי במ"א על שזכה אהרן לכ"ד מתנות כהונה שהם שורש רמ"ח אברים ע"ד והיה מחניך קדו' ע"ש וזהו והכה"ג מאחיו כי אחיו הם המדות אשר בשם אחים יקראו לשון חיבור כי המדות הם משולבים אחד אל אחד ומקבלין דין מן דין אשר יוצק על ראשו שמן המשחה פי' ע"י הזדככות מדותיו להיות צלולים ולא עכורים ומעופשים ברפש וטיט הם הם הנחלים אשר המעיין יוצא שמה להשקותם ונובע תמיד וזהו שמן המשחה קדושת וטהרת המחשבה וזהו ג"כ הרמז בגמרא גדלהו משל אחיו והבן וכן הוא כל האדם אצל חביריו המקשיבים לקולו בבחי' תלמידים מעין חכמתו נובע בכל עת השואבים ממנו יותר ויותר כדרך המעין הנובע כנ"ל ואם ח"ו וכו' והבן: וכן שמעתי בשם אא"ז זללה"ה והוא שאמר דהע"ה בספר תהלים כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד ע"פ מדותיו היינו מן הראש יורד על הזקן הם מותרי מוחין להשפיע ומשם אל מדותיו ויורד ע"פ מדותיו היינו לפי הבירורים והצלולים והזדככות המדות אשר הם בשם נחלים מכונים כמו כל הנחלים הולכים אל הים כך מעינותיו מתגברים ע"י הנחלים והבן כי זה כלל גדול וה' יביאונו לזה הנה היוצא מזה כי החכמה נובעת תמיד וכל מה שיש לה יותר התפשטות היא נובעת יותר והם מים חיים קרים על נפש עיפה ואדב' עוד לאלוה מילין כי החכמה היא יראה הפנימיות בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין לכן החכם דבוק ביראה ואהבה הפנימיות שהם תרין ריעין דלא מתפרשיו והבן זה כי זה נעשה כסא לזה ולכן אהרן שהיה לו יראה ובושת והם מלת בראשית שהוא החכמה לכן נבחר להיות כה"ג שיצוק על ראשו שמן המשחת קודש שהוא החכמה ויורד על הזקן וע"פ מדותיו ונתקדשו רמ"ח אבריו ע"ד והיה מחניך קדוש הנזכר במ"א וזה למה אתה ירא ובוש היינו מפני שיש בך מדת יראה ובושה שהוא מלת בראשית ירא בושת כנזכר בתיקונים ובראשית היינו חכמה לכך אתה נבחרת להיות כה"ג ולצוק על ראשו שמן המשחה ולהקריב קרבנות לה' ולכפר על עם הקהל ועל הכהנים ועל הקודש ועל המקדש שיבנה ב"ב א"ס:
אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)
ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח. איתא ברש"י ז"ל וז"ל שהיה אהרן בוש וירא לגשת א"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת וכבר דשו ביה רבים הלא בספרתם ע"ש. והרקרוק מבואר כאן חדא למה היה בוש ועוד מה הלשון אומרת לכך נבחרת וכבר דשו ביה רבים הלא בספרתם ע"ש ואמנם הנה לכאורה עוד י"ל בזה דמלשון רש"י ז"ל נראה שהיה לו תרי בושה ומורא שכתב שהיה אהרן בוש וירא לגשת ואין זה חדא מלתא היא דמניעת הבושה לחוד ומניעת המורא לחוד ואין נכנס זה בסוג זה וא"כ מוכרח לפ"ז שהיה לו ב' מניעות הא' בשביל בושה וא' בשביל מורא וצריך להבין מה הם. ויובן בס"ד דהנה סיבת הבושה ידועה היא והיא דידוע כי עיקר קרבנות אותו יום הראשון היתה בשביל לכפר על מעשה העגל ולכן לקח אהרן לעצמו עגל לחטאת וישראל לקחו עגל לעולה ושור לשלמים ולכן צוה את אהרן שיקריב תחלה את קרבנו ואח"ך את קרבן העם כדי שלא יאמרו ישראל לאהרן הלא אתה עשית העגל וקשט עצמך ואח"ך קשט אחרים וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשה זו והאריך הרחיב בזה ע"ש וא"כ נמצא זה כי מאחר שהוא צריך ליקרב אל המזבח כדי לכפר על מעשה העגל והוא עצמו עשה להם העגל לכן היה בוש מישראל על זאת ואמנם מה שהיה לו מורא אפשר לפרש כי הוא ברוח קדשו הביט כי קרח ועדתו רוצים לעורר על הכהונה ורוצה קרח שיהיה הוא הכהן גדול ולכן היה ירא מזה כי חשש פן אותו היום עצמו שהוא יכנס להקריב יעבור על קרח רוח שנאה וקנאה להתקנאות בו ויערער על הכהונה לאמר מאי חזית דאהרן יהיה כהן אנכי אהיה כהן שגם אנכי משבט לוי ומאי רבותיה דאהרן ממני וכמו שהיה כן באמת אחר כך שערער על הכהונה ולכן היה ירא אהרן להתקרב לכהונה אותו היום פן תתעורר עליו מחלוקת קרח ועדתו ונמצא לפ"ז ששתי מניעות היו לו הא' בשביל הבושה מסיבת העגל כאמור והב' בשביל היראה שהיה ירא פן יערערו עליו בזה ואמנם באמת לכאורה נראה דהא תליא בהא ואין פתחון פה לשום א' מבני שבטו לערער עליו ולומר מאי רבותיה דאהרן דיש טענה אלימתא לסתום פיהם והוא דידוע מ"ש חז"ל אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחריו והטעם בשביל כדי שלא יבא להתגאות על הצבור כנודע ואם בן השתא אם בפרנס חששו פן יבא להתגאות על הצבור ולכן בחרו במי שיש לו קופה וכו' כדי שלא תזוח דעתו עליו א"כ כ"ש וכ"ש במינוי הכהן גדול שכפרת כל ישראל תלויה בו וכמ"ש קהל עדתנו עליך יסמוכו ועל ידך תהי סליחתנו וגם כל השתלשלות השפע היא על ידו א"כ מן הראוי שהוא יש לו להתגאות על הצבור יותר מן הפרנס מאחר שכולם תלויים בו וא"כ ודאי במינוי כזה יש לנו לחזר יותר על אדם שיש בו איזה סבה המונעתו מלהתגאות כדי שלא תזוח דעתו על הצבור וא"כ השתא מאחר שהכהונה מוכרח להיות משבט לוי שהם חלקו ונחלתו ית' א"כ השתא נחזי אנן מי הוא מהם הראוי יותר לפי טעם זה שיתמנה כהן גדול והיינו שיהיה בו סיבה המונעתו מלהתגאות על הצבור והנה אם תדקדק תמצא שאהרן הע"ה הוא ראוי יותר לזה יען כי כל שבט לוי לא חטאו בעגל ורק העם נקהל על אהרן לאמר קום עשה לנו אלהים וקם אהרן ועשה להם העגל ובנה לו מזבח. והנה ידוע שבשעת מתן תורה פסקה מישראל זוהמת הנחש וכתיב חרות על הלוחות והיינו חירות ממ"ה חירות משעבוד מלכיות שפסקה מהם המיתה ואם לא היו חוטאים בעגל לא היו חוטאים עוד כלל ולא היה להם עוד יצ"הר כלל וממילא לא היו צריכים לא קרבן ולא כפרה שאם אין עבירה כפרה למה ואם כן השתא בשלמא אם יתמנה א' משבט לוי שפיר יש לו מקום להתגאות באמור אליהם הלא כל כפרתכם תלויה בי ואנכי עיקר סמיכתכם אבל משא"כ אהרן הע"ה לא שייך להתגאות ח"ו בזה על ישראל יען כי יבא לחשוב שהוא הגורם לישראל שיהיו צריכים כפרה במה שעשה להם העגל והגם שבאמת הוא כוונתו לש"ש ולא חטא כלל הנה עכ"ז לפי הגלוי הוא עשה להם העגל ואם כן איך שייך שיהיה לו ח"ו גאוה בשביל הכפרה שמכפר עליהם מאחר דהוא היה גרמה שיצטרכו ישראל לכפרה דלולי מעשה העגל לא היו צריכים לכל זה וא"כ לפ"ז צריך למנות אהרן לכהן גדול יותר משאר שבט לוי לפי טעם רז"ל שאמרו אין ממנין פרנס וכו' וא"כ השתא לא יוכלו שאר השבט כקרח ועדתו לערער ולטעון מאי רבותיה דאהרן דבאהרן שפיר יש טעם למנותו יותר משאר השבט וא"כ נמצא לפ"ז שענין מעשה העגל שהיה בוש בו אהרן הע"ה הוא סיבה לבטל המורא שהוא ירא מערעור קרח ועדתו כי מזה יצא לנו טענה ותשובה לבטל הערעור שלהם ובזה יובנו דברי רש"י ז"ל שהיה אהרן בוש וירא לגשת ותרתי קאמר חדא שהיה בוש משום עשיית העגל ועוד שהיה ירא מן ערעור שאר השבט לגשת אל המזבח והשיב לו מרע"ה למה אתה בוש ממעשה העגל הלא אדרבה לכך נבחרת לכך דייקא כלומר אדרבה בשביל מעשה העגל שעשית מזה נבחרת להיות כהן גדול כי השתא בזה אתה ראוי למינוי זה הגדול יותר משאר השבט ומטעם האמור דבשאר השבט יש לחוש פן תזוח דעתו עליו אבל בך ליכא למיחש וכאמור בס"ד וא"כ בזה ממילא גם המורא יתבטל שאין לירא מערעור אחרים כי בשביל זה נבחר הוא מכולם ואין להם פה לערער עליו כלל:
תפארת שלמה
א"י ויאמר משה קרב אל המזבח וכו' וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם. כבר הקשו הראשונים ז"ל למה נאמר אצל קרבן אהרן ובעד העם הלא קרבן זה לא בא רק בשביל אהרן לבד ואח"כ נאמר ועשה את קרבן העם. ויש שתירצו שבא ליתן טעם לכך הוא מקריב קרבנו תחלה קודם הצבור כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב. וז"פ וכפר בעדך תחלה וכאשר תהי' זכאי תוכל לכפר גם בעד העם ע"כ. אך עדיין לא הונח לנו ומי יכפר על אהרן בעצמו תחלה הלא עדיין לא נקרא זכאי ואיך יכול לכפר אף על עצמו. אך הנ"ל דהנה מבואר בזוה"ק כי אהרן הוא הנקרא שושבינא דמטרוניתא. ר"ל ע"ד המבואר בגמ' ובתד"א כי אהרן הי' רודף שלום ואוהב שלום לעשות בין איש לאשתו. הרמז בזה לקרב השכינה עם דודה ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. נמצא כי כל עניניו של אהרן לא הי' לצורך עצמו כלל רק הכל לצורך כללות ישראל לכפר עליהם לטהרם להיותם רצוים לפניו ית"ש ויהי' בזה שלום על ישראל. והנה כי כן לא הי' לצורך אהרן כפרה על עצמו כלל כי לא כיוון ולא רצה לעצמו שום דבר מעולם זולת מה שיהי' בזה טובה לכנ"י. ולכך כאשר בא להקריב את קרבנו ג"כ לא נצרך בשביל עצמו רק כדי לקיים הטעם הזה שיבא זכאי לכפר על החייב וע"כ בבואו להקריב את קרבנו זכה הוא בעצמו להיות יכול לכפר על עצמו כדי שיוכל לכפר על בנ"י. וזהו דוגמא דאמרינן בגמ' גיטין פ' הזורק גיטו וידו באים כאחד. והנה זהו שאמה"כ וכפר בעדך ובעד העם. ר"ל מה שתכפר בעדך הוא ג"כ בעד העם והם השייכים עיקר בקרבנך כי קרבנך הוא כמו התחלה לקרבן העם כדי שתבוא זכאי לכפר על העם על החטא כנ"ל. ולכך אמה"כ מיד ועשה את קרבן העם אח"כ וכפר בעדם: