פירוש על שמות 10:21

ויהי חושך כו' וימש חושך מהו לשון וימש כי להפרושים הידועים אינו מדוקדק וגם ולכל בני ישראל הי' אור ודאי לכל כי הי מנייהו מפקת. אך הנה פרשנו הפסוק וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לבו הוא ועבדיו משמע ע"י זה והוא תמוה. אך הנה פרשני על ושמתי פדות בין עמי ובין עמך כו' הלא כתיב קודם זה שלא תהי' כן בבני ישראל מהו לשון כפול ולשון פדות. אך הנה כתיב נתתי כפרך מצרים כו' ואתן אדם תחתיך כאן לשון עבר נתתי ואח"כ לשון עתיד ואתן. אך הנה אותו נס שכבר נפתח המקור והשפעה עליו פעם אחד נקל לעוררו בכל עת ע"כ מתורץ קושית אבן עזרא על נס יוכבד בת ק"ל שנה היתה. כי כבר נפתח נס זה ע"י שרה אמנו והיה נקל אח"כ [לבוא עוד] וזה נתתי כבר כפרך מצרים כו' וגם עתה מסתמא אתן אדום תחתיך כו' כי הנה במצרים היו פושעי ישראל שהיו מסכימים עם מצרים בסתר ובגלוי ובאמת המכות לא הזיקו לשום בר ישראל. כי גם במצרים היו מסתמא איזו טובים כמו הירא את דבר ה' והיה המצרים הטובים פדיון לישראל הרעים כי אעפ"כ הם טובים לה' מגוים טובים כי אע"פ שחטא ישראל הוא ויש לו אלקותו ית' עליו באיזה דברים משא"כ גוי אין אלקים כל מזימותיו. כ"א הירא את דבר ה' במכות שלא יענש כי ראה בפועל [אז] הניס כו' ולולא כן היה נענש. והנה הקב"ה לא רצה לברא את העולם בפ' כי הוא ר"ת פדות ופדיון כי צריך לישראל עכ"פ פדיון גוי והש"י רצה לברוא את העולם בב' ר"ת ברכה: וזה ושמתי פדות עי"ד זה תראה הפרש בין עמי ובין עמך מי העיקר ומי כפרו. וזה כתיב במכה אחרת וכוונתו ית' על כל המכות כן ופרעה במכה שניה מזה שכח מזה וזה וישלח והנה לא מת ממקנה ישראל עד א' והוא ידע שיש בין ישראל רשעים שהיו מחזיקים עמו ע"כ ויכבד לבו כו'. וזה פרשנו שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים פי' גם בתוככי היו מצרים שהיו אנשים שהסכימו עמו ויהיו רשעים כמותם עי"ד זה בפרעה ובכל עבדיו גם באותן שהיו טובים מעט. וזה ויהי חושך על ארץ מצרים פי' שתהיה גם על אותם גוים שאינם כ"כ רעים עיד"ז וימש חושך מפושעי ישראל [לשון הסרה כמו לא משו מקרב המחנה]. וכן הי' ויהי חושך בכל ארץ מצרים כו' ולכל בני ישראל היה אור:

נטה ידך ויהי חושך על ארץ מצרים. איתא במדרש שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו אמר אמר הקב"ה למלאכים ראויים הם המצריים ללקות בחושך מיד הסכימו כולם ולא המרה אחד מהם את דברו. מהו שלח חושך ויחשיך למה הדבר דומה למלך שסרח עליו עבדו אמר לאחד לך והכהו חמשים מגלבין הלך והכהו מאה וכו' והוסיף החושך משלו הה"ד שלח חושך ויחשיך, ולכאורה אינו מובן הן המשל והן הנמשל. המשל בעצמו מוקשה דהיאך יכול להיות כן שיוסיף עבד המלך על ציויו של מלך ויכה יותר מדעת עצמו ונמצא מחייב גם הוא ראשו למלך. עוד קשה לפי זה המשך הכתוב שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, דאחרי דהחושך הוסיף מדעתו יותר מהציווי היאך יאמר ולא מרו את דברו ואין לך מעביר על דעתו יותר מזה. ועיין במסכת כתובות (דף צ"ח) דחקרה הגמרא באומר לשלוחו זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא אם הוא מעביר על דבריו או מוסיף על דבריו. ואין זה שייך לכאן דהתם איבעי לן אם מקרי מעביר על דבריו ובטל מכירתו גם הלתך או נקרא רק מוסיף ומכירת הלתך הויא מכירה דבו לא עבר על דעת משלחו, אבל ההוספה הרי ודאי דהוא מעביר ואינה מכירה כלל, והיאך יאמר הכתוב ולא מרו את דברו. ומקודם נבאר את המשל וממילא יובן הנמשל. והענין דבכל מלוכה של בשר ודם יש להם חוקים ומשפטים והעובר על חוקי המלוכה מגיע לו עונש לכל חטא וחטא לפי גדלו וערכו והכל כתוב בספר החוקים מפורש בו על כל חטא כמה מהמכות והעונשים מגיע. ועל זה יש שרים ממונים הבקיאים ויודעים אותם החוקים על בורים, והם המענשים לכל עובר ועובר שיתרחש בהמדינה לפי מעשיהם. ואין צריכים לציווי של מלך על כל עובר בפרט בשעת מעשה יען כי הוא חוק כתוב בספר כמה מהעונש מגיע לו על זה החטא והם השרים כבר מצווים מתחילתן מפי המלך לשמור אלה החוקים ולקיימם בשעת מעשה. והנה נזדמן פעם אחד באחד שעבר על חוק המלך אשר לפי המשפט הקצוב עליו בספר יש להממונה להלקותו חמשים מגלבין ואמר המלך לאותו הממונה לענוש את החוטאים לך והכהו חמשים מכות. והממונה השכיל מדעתו להבין כוונתו של המלך דלהחמשים הקצובים לו לפי החוק הרי לא היה צריך ציווי של מלך כעת, והבין מזה דכוונת המלך במה שאמר לו להכותו חמשים דהם לבד מה שמגיע לו בהחוק הקצוב והלך והכהו מאה, חמשים מה שצוה המלך והוסיף לו עוד חמשים המגיע לו. וזהו שאמר במדרש והוסיף לו חמשים משלו, פי' מה שהוא מצווה מכבר להלקותו לפי התמנותו על זה מכבר, ונמצא דזה העבד לא עבר על דעתו של מלך רק השכיל בהשכלה להבין כוונתו ודעתו. וכמו כן היה במצריים, דהנה איתא במדרש מהיכן הביא עליהם חושך רבנן אמרי מחושך של גהינם, ר' יהודה אומר במה הרשעים מתכסים בשאול בחשך, חזקיה אומר הגיגית הזה במה מכסין אותו בכלי חרס כך הרשעים מה כתיב בהם והיה במחשך מעשיהם לפיכך הקב"ה מכסה עליהם את התהום שהוא חושך שנאמר וחושך על פני תהום, דבגהינם הרי ממונה החושך לענוש הרשעים כל אחד לפי חטאו, והקב"ה העלה על המצריים את החושך שבגיהנם שידונם בזה העולם בעודם חיים. והרי המצריים היה להם לכל אחד חשבון גדול בחושך הגיהנם על חטאם שעברו ומש"ה הלקם החושך שני פעמים, מה שנצטווה כעת, שנית מה שמגיע להם על פי מעשיהם במשפט של גיהנם. וזהו שאה"כ שלח חושך ויחשיך שהוסיף משלו לפי המגיע להם לפי פקודתו שהוא ממונה לענוש את הרשעים, וזהו ולא מרו את דברו דבהך הוספה לא מרו דברו של הקב"ה רק אדרבה קיים דברי הקב"ה בכל הפרטים. ועיין במסכת ב"ב (דף קל"ח) באחד שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי נוטלן בחובו, פירוש שנותנין לו מאתים זוז ונסתלק החוב, אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו דכיון דאמר כראוי לו לטפויי אתי שיתנו לו המאתים זוז לבד מהחוב המגיע לו מכבר וכן כאן אמר להמלאכים ראויים הם המצריים ללקות בחושך, וזהו כראוי לו. ומש"ה הלקם שני פעמים דהציווי הוא לבד המגיע להם: