פירוש על שמות 12:37

וכסף פקודי העדה. אלו השקלים הכתובים בכי תשא, שנאמר לפקודיהם (שמות ל יב), וכאן כתיב וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים. ושמא תאמר הוסיפו משלהם, ת״ל בקע לגלגולת מחצית השקל, הבקע הוא מחצית השקל מטבע עצמו שהם שנים לשקל לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, וא״ת והלא ישראל בצאתם ממצרים לא היו אלא שש מאות אלף, שנאמר כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), וכסף הפקודים מחשב לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, תשובתו כי שש מאות היה בשנה ראשונה, וכשעשו העגל נפלו מהם שלשת אלפי איש, אבל מצות תשא היה אחר מעשה העגל, משל לרועה שהיה רועה את עדרו ונכנס ארי ביניהם, וטרף מהם, צוה בעל הצאן למנות עדרו, כך אחר מעשה העגל מנה משה את ישראל לתת כסף הכפורים, ונמצא שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, וזו שאילה שאל קנטריקוס הגמון את רבן יוחנן בן זכאי, בגבוי הכסף את מוצא מאתים ואחד ככר ואחד עשר מנה, [דכתיב בקע לגלגולת וגו׳ לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, היאך הם מאתים ואחד ככר ואחד עשר מנה], לפי ששני בני אדם היו מביאים שקל המאה מביאים חמשים שקלים, שהם שני מנים שכ״ה שקלים הם מאה דינרים, שהסלע ארבעה דינרין, נמצאו כ״ה סלעים מנה, וכה״א ביחזקאל עשרים שקלים וגו׳ המנה יהיה לכם (יחזקאל מה יב), המנה ה׳ חמשה מ׳ ארבעים נ׳ חמשים ה׳ חמשה, הרי מאה דינרין שהן כ״ה סלעים, ואם מאה איש נותנין שני מנים, האלף נותנים עשרים מנים, שלשת אלפים מביאים ששים מנים בזה החשבון, והששים מנים הם ככר שלם, שנאמר והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקלים המנה יהיה לכם (שם), הם הכל ששים. ולמה נחלקו בפסוק לארבעה חלקים, שנאמר עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים כנגד ארבעה חלוקי עירוכין שבתורה, אם מבן חדש עד בן חמש שנים, ואם מבן חמש עד בן עשרים שנה, ואם מבן עשרים עד בן ששים שנה, ואם מבן ששים שנה ומעלה, ללמדך ששנתות היו השקלים לצורך הערכים, עד כאן למבן חדש, עד כאן למבן ששים, כדרך שהיה במדות ההין, בהין היה שנתות עד כאן לאיל, עד כאן לכבש, עד כאן לפר, ואתה מוצא צירוף שקלי ערוכין בפסוק הזה, והשקל עשרים גרה וגו׳, וחוץ משלשה שקלים שבקטנה לפי שבא ללמדנו שששים מנה הוא הככר, וכ״ה סלע היא המנה, הנה למדנו לשלשת אלפים איש שהן מביאין ככר לשלש מאות אלף מאת ככר, הרי לשש מאות אלף מאתים ככר לשלשת אלפים, ועוד ככר לחמש מאות וחמשים כל מאה איש נותנים שני מנים והחמשים המנה הרי אחד עשר מנים, לפיכך שאל אותו הגמון לרבן יוחנן בן זכאי את מוצא כאן כ״א ככר וי״א מנה והיאך אתה מוצא בנתינת הכסף מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל נטל מחצה ונתן מחצה, וזה לשון חז״ל בבכורות בפרק קמא, והשיב לו מנה של קודש כפול היה, שנאמר ונחשת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל שהם תשעים ושלשה מנים, ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט השקלים מנאן באלפים וארבע מאות שהרי יש בהן ככר ושלשים ושש מנין, ולמה לא מנאן בככר וחצי וששה מנים, משום דכפול היה ובכולהו ליכא ככר שלם של קודש, ולפיכך לא מנאן הכתוב בפרוטרוט, ללמדנו שככר של הקדש כפול היה.

מרעמסס סכתה. מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִיל הָיוּ, וּבָאוּ שָׁם לְפִי שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות י"ט):

ויסעו. היה הסמ"ך ראוי להדגש בהתבלע הנו"ן. כמו ויגשו. ויתנו. אולי בא כן להקל על הלשון: