Chasidut על שמות 12:37

בסכת תשבו שבעת ימים וכו' כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. הנה לאחר הגורל שהיה ביום הכפורים נצטוו ישראל לישב בסוכה. וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל מקום שישראל זוכים ומנצחים את האומות, אז צריכים ישראל לברר את עצמם במצוות סוכה, וכמו כן מצינו גבי יעקב אבינו לאחר הניצוח שהיה לו נגד האומות נאמר (בראשית ל"ג,י"ז) ולמקנהו עשה סכות. וכן לאחר שנצחו ישראל את מצרים נאמר ביציאתם (שמות י"ב,ל"ז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו' וכדכתיב כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'
(סוד ישרים סוכות ג')

ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו, ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה (שמואל ב ז׳:י׳).
הענין בזה כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי במקום שאדם מכיר את מקומו שם נופלים ממנו כל מיני יראות וכל מיני סבלנות. כי עד שבא אדם אל ההכרה הזאת להכיר את מקומו, יש לו עוד כל מיני יראות וסבלנות, אבל כשבא אדם אל מקומו אז נופלים ממנו כל מיני יראות ופחדים. וענין הכרת מקומו של אדם הוא, כשמכיר שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, והיינו שמכיר שאין לו שום קביעות מקום בעוה"ז, וכל הקביעות שלו להתמשך אחר רצונו ית'. וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא י"ב.) ישראל באן אתר אשרי להו כתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, שאצל ישראל אין שום קביעות מקום בעוה"ז, ורק עיקר הקביעות שלהם הוא אצל השי"ת, ומכיר אשר באמת מלא כל הארץ כבודו. והשי"ת הוא ממלא כל עלמין, ומכיר שמוקף מהשי"ת תמיד אז נקרא שבא אל מקומו, ואז אין לו שום יראה ואין לו שום סבלנות. וזה ושמתי מקום לעמי ישראל וגו' ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו. ובמצות סוכה בא אדם אל ההכרה הזאת להכיר את מקומו, כי מצות סוכה מרמז כמו שאיתא (סוכה ב'.) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, והיינו שמכיר שאין לו שום קביעות בעוה"ז, ורק צריך להתמשך אחר רצונו ית'. וזה כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כ"ד), כי במצרים שם היו משופעים בכל מיני טובות עד שאיתא (מכילתא בא) עד עכשיו אין עבד יכול לברוח ממצרים. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שהפירוש הוא שהיו כבולים במאסר, שהיה נדמה להם שטוב להם להיות עבד שם מלהיות שר בארץ אחרת. ושם לא היה ביכולתם להכיר איך שהם מוקפים מהשי"ת בכל רגע ורגע. ולזה היה הנסיעה הראשונה ממצרים לסוכות כש"נ (שמות י״ב:ל״ז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה, והיינו שהשי"ת ציוה תיכף שישראל יבקעו כל מיני הסתרות ויכירו את מקומם ולראות איך שהם מוקפים מהשי"ת בכל רגע ורגע. וזה מרמז מצות סוכה שרואה שהשי"ת מקיף עליו, וזה נקרא שבא אל מקומו. וזה ונטעתיו, כנטיעה זו שהוא עושה פירות, והיינו מחמת שבא אדם אל ההכרה שאין לו שום קביעות בעוה"ז, ורק עיקר הקביעות שלו הוא אצל השי"ת, אז יכול להרחיב את גבולו בכל מיני התרבות, כי מקודם שבא אדם אל ההכרה הזאת ונדמה לו שיש לו קביעות מה בעוה"ז, מהיכן יהיה לו התרבות, מאחר שהאדם הוא בגבול ותכלית. אבל כשבא אדם להכרה הזאת, שמכיר שעיקר הקביעות שלו הוא אצל השי"ת, והשי"ת הוא בלי גבול ובלי תכלית, אז יכול לבוא לתוך גבולו כל מיני התרבות כנטיעה זו שהוא עושה פירות:

וכענין שביארתי פסוק (שמות יב לז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות כו', וגם למה נאמר שישבו ד' מאות ושלשים הני שלשים מאי ענינם, וביארתי עפימ"ש בספר שפע טל שלכן נותנין מחצית השקל העשיר ועני שוין, כי חלק ה' עמו כביכול המחצה ואנו מעלין גם חלקינו להשם, והיינו כנ"ל שמגבירין הרוחניות על הגשמיות ומזככין אותן ואז נתעלה כל השקל ונעשה תרומה לה', משא"כ במצרים היה הדבר מהיפך להיפך שכל השקל היה בהקליפה, וזה"ש שישבו במצרים ת"ל שנה שהוא בגימט' שק"ל, ואח"כ כשיצאו ממצרים הכריחו הדבר מהיפך להיפך שהעלו כל השקל להקדושה והעתיקו את עצמם מן הטומאה מכל וכל, וכמ"ש דבר אל בני ישראל ויסעו בעתיקא תליא מלתא [זוה"ק ח"ב מ"ח ע"א], והנה זה נקרא יחוד קוב"ה ושכינתיה פי' שהקב"ה מתייחד עם הכנסת ישראל ששכינתו שרויה ביניהם תמיד, כמ"ש (ויקרא טז טז) השוכן אתם בתוך טומאותם, וכשחוטאין ח"ו מפרידים אלוף ועונותיהם מבדילין, וזהו ויסעו בני ישראל מרעמסס, רעמס"ס גימט' שק"ל שהיה במצרים, נסעו לסוכ"ה שהוא ס"ה וכ"ו דהיינו הוי"ה ואדנ"י ונעשה יחוד, ואז היו לבד מטף בלי קטנות.