פירוש על שמות 22:17

מכשפה לא תחיה. כל שכב עם בהמה מות יומת. זבח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו. וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים. אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך. אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. יש להשים לב ראשונה למה אמר מכשפה ולא מכשף או מכשפים ויכלול ב׳. עוד מה ענין מכשפה לשוכב עם בהמה. ומה ענין שוכב עם בהמה לזובח לאלהים וגו׳. ועוד למה במכשפה אמר לא תחיה ובב׳ מות יומת ובג׳ יחרם. למה לא נקט בכלם לשון אחד בהיות כלם למיתה. ועוד מה ענין שלש אלו לגר לא תונה וגו׳. ועוד אומרו אם ענה תענה ב׳ פעמים וצעוק יצעק ג״כ. ועוד באומרו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב מה ענין זה לזה. והלא מדותיו ית׳ מדה כנגד מדה והיל״ל לבד נשיכם אלמנות ובניכם מדה כנגד מדה לפי שמענין יתום ואלמנה. וכ״ש שהוא כלו מיותר אחר שאמר והרגתי אתכם וגו׳. ועוד באומרו אם כסף תלוה את עמי את העני עמך ולמה אמר אלו הג׳ לשונות. עוד באומרו לא תשימון לשון רבים והוא דבר עד עכשיו בלשון יחיד אם כסף תלוה. עוד באומרו והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. בשלמא אם אמר כי שופט אני ניחא. אמנם כי חנון ואם אתה חנון תן לו משלך לא משלי:

מכשפה לא תחיה כי שוכב עם בהמה מות יומת. זובח לאלהים יחרם בלתי ליי'. כבר ביארנו כי כשפים ומעשה שדים נשפעין מרוח הטומאה ואף כי ענייני הכשוף קצתם נעשים בעירוב היסודות והרכבתם כמו שאמרו רז"ל קמיע של עיקרין מ"מ יש נעשים בדיבור לבד כי יש כח בדברי האדם כמו שרמזתי בסוד התפלה. מדרש רות (זוהר חדש פ"א טור ב') אשר מעולם אנשי השם מאי אנשי השם דאילין נפילין אוליפו בעלמא שם בכל מלה ומלה לאשלמא חרשייהו. <תרגום - "אשר מעולם אנשי השם" מהו אנשי השם הם הנפילים שלמדו שם בכל דבר ודבר שבעולם להשלים כשפיהם>. רבי עזריא שאיל לרבי יוסי איש כפר אונו מאי טעמא חרשין אינון בנשייא לא בגברייא דכתיב מכשפה לא תחיה ולא כתיב מכשף. <ר' עזריה שאל את רבי יוסי איש כפר אונו מהו הטעם שהמכשפים נמצאים בנשים ולא בגברים שכתוב מכשפה לא תחיה ולא כתוב מכשף>. אמר ליה כתיב לא תאנה אליך רעה. <אמר לו כתוב "לא תאונה אליך רעה">. דא סיטרא דנוקבא ודאי. <רעה זה צד הנוקבא ודאי>. ונגע לא יקרב באהלך דא הוא דכורא. <(המשך הפסוק)>. <"ונגע לא יקרב באהליך" זה הוא זכר>. ומן נוקבא כל זיינין חרשין וכל עומקין בישין אתיין לעלמא. <ומן הנוקבא הם כל מיני כשפים וכל העומקים הרעים הבאים לעולם>. הה"ד ומוצא אני מר ממות האשה וגו'. <זה שכתוב "ומצא אני מר ממות את האשה" וגו'>. אסורים ידיה. <ומסיים הפסוק "אסורים ידיה">. רבי ינאי ור' יוסי חד אמר כל הנוגע באשה או המקבל מידה לידו לא ינקה מדינה של גיהנם. <רבי ינאי ורבי יוסי אחד אמר כל הנוגע באשה או מקבל מידה לידו לא ינקה מדינה של גיהנם>. שנאמר יד ליד לא ינקה רע. <שנאמר "יד ליד לא ינקה רע">. ההוא דכתיב אסורים ידיה ודאי. <זה שכתוב "אסורים ידיה" ודאי>. וחד אמר מן הנקבות באות כל מיני נחש וכשוף וכל הרהורים רעים ואלמלא שאסורים ידיה ולא שבקין היו הורגין וממיתין בני העולם בכל עת ובכל זמן. <ואחד אמר מן הנקבות באים כל מיני נחש וכישוף וכל ההרהורים הרעים ואלמלא שאסורים ידיה ולא היו מונעים אותה היו הורגות וממיתות בני העולם בכל עת ובכל זמן>. ולא אתקפא נוקבא אלא בחילא דדכורא. <והנקבה אינה מתגברת אלא בכח הזכר>. דכיון דהיא שראת בעומקא דיליה ידעת לאומאה לבר נש דיליה לאשלומי רעותא. <כיון שהיא שורה בעומק שלו ויודעת ממנו להשביע את האדם שימלא רצונה>. ובמה. <ובמה היא משביעה>. בשם במילין עמיקין בשמא מסאבו. <בשם, בדברים עמוקים של שם הטומאה>. ועל דא עובדא בה תלייא ומילין בדכורא ותרווייהו מן נוקבא מתערי. <ועל כן המעשים תלויים בנקבה והדיבורים בזכר ושניהם מתעוררים מן הנקבה>. ובגין כך כל זיינין חרשין משתכחין. <בנוקבי ולא בדכורי. <ומשום זה כל מיני הכשפים נמצאים בנקבה ולא בזכר>. תנן העובר בין שתי נשים אם נדות הן נכפה. <למדנו העובר בין שתי נשים אם הן בנדותן נעשה חולה>. ואם אינן נדות עין הרע שולט בו בגופו או בממונו. <ואם אינן נדות עין הרע שולטת בו בגופו או בממונו>. כי הא דרבי יוחנן בר שמלאי. <כמו זה דרבי יוחנן בר שמלאי>. זמנא חדא הוה בדרך קסרין עבר בין תרין נוקבי ממה דאיסתכלו ביה איסתכן מיד בגופיה ובממוניה. <שפעם אחת היה בדרך קסרין עבר בין שתי נשים מזה שהסתכלו בו נסתכן מיד בגופו ובממונו>. מאי טעמא. <מהו הטעם>. בגין דההוא רוח בישא שראת עילווי ויכיל לנזקא. <משום שרוח רעה שורה עליהן ויכול להזיק>. מאי תקנתיה לימא הכי זי"ל זי"ל דומ"י דומ"י אעדי וקטור דקטר לא לך ולא לי. <מהי תקנתו שיאמר כך, לכי לכי דומי דומי הסירי קשר הקשר לא לך ולא לי>. לבתר יתחיל באל ומסיים באל. <ואחר כך יתחיל באל ויסיים באל>. יתחיל באל דכתיב אל מוציאם ממצרים. <יתחיל באל שכתוב "אל מוציאו ממצרים">. ויסיים באל כי לא נחש ביעקב. <ויסיים באל "כי לא נחש ביעקב.מה פעל אל">. ויזיל ליה ולא ישגח אבתריה. <וילך לו ולא יביט לאחריו>. רב הונא הוה סליק מבבל. <רב הונא היה עולה מבבל לארץ ישראל>. וכד סליק להתם איערע בחד כפר חמא ההיא איתתא דהוה אתיא אבתריה. <וכשעלה לשם פגש בכפר אחד את אותה אשה שהיתה באה אחריו>. ארימת מיין אכתפוי ונטילת עפרא מרגלוי. <וזרקה מים על כתפיו ולקחה עפר מתחת רגליו>. אהדר רישיה ואמר לה עביד וטול ברתי דהא כלא כלום גבאי אבל גוזר אני עליך בלבילא דעתך. <החזיר ראשו ואמר לה עשי וקחי בתי שזה כלום לגבי אבל גוזר אני עליך שתתבלבל דעתך>. לבתר אמר לה לא בגיני אלא בגין דלא תקטול בני אנשא אחראין. <אחר כך אמר לה לא בשבילי גזרתי עליך אלא כדי שלא תהרגי בני אדם אחרים>. וכך הוה אתבלבל דעתה ולא ידעה מידי ומייתא. <וכן היה שנתבלבלה דעתה ולא ידעה כלום ומתה>. ועל דא כתיב לא תאונה אליך רעה וגו'. <ועל זה כתוב "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך">. תני רבי חייא טוב לפני האלהים ימלט ממנה. <למד רבי חייא "טוב לפני האלהים ימלט ממנה">. ממאן. <ממי>. מההיא אתתא דכתיב בה אשר היא מצודים וחרמים. <מאותה אשה שכתוב בה "אשר היא מצודים וחרמים">. בא וראה בזמן שהרעב בעיר לא יראה אדם עצמו ולא יתהלך יחיד מפני שמלאך המות נמצא שם ויש לו רשות לחבל. ועל דא כתיב ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. כיוצא בו בזמן שהדבר בעיר יסגור אדם עצמו ולא יתראה בשוק כיון שניתן לו רשות מי שפוגע בו ניזוק ואיהו ממחייב בנפשיה בא וראה עשר שנים היתה נעמי בשדה מואב ומפני מה נענשו מחלון וכליון מפני. <שלקחו נשים מואביות אין לך נשים מתעסקות בנחש ובנשוף כבנות מואב מאי כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. כיון דאכלו בחרשייהו מיד הוו סגדין לטעות. <תרגום - כיון שאכלו בכשפיהן מיד היו משתחוים לאלהיהן>. ויצמד רבי חייא אמר כהני צמידים תכשיטין הכי הוו מתחברן לבעל פעור. <"ויצמד" רבי חייא אמר כצמידים האלו התכשיטים כך היו מתחברים בבעל פעור>. בחרשיהון דנשיא מנלן. <ושואל מאין שישראל עבדו לבעל פעור מפני הכישוף של הנשים>. דכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. <ומשיב שכתוב "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם">. בעצת בלעם לא כתיב אלא בדבר. <בעצת בלעם לא נאמר אלא בדבר בלעם>. אוליף לון מלה בפומא. <שבלעם למד את אותן הנשים דברים בפה>. דהא חרשין וקסמין לא הוו בעלמא כוותייהו. <כי מכשפים וקוסמים לא היו בעולם כמוהן>. אבל מילין בפומייהו לאשלמא חרשייהו לא ידעי. <אבל הדברים שבפה להשלים הכשפים לא היו יודעות>. ועל דא בדבר בלעם עבדו ואשלימו חרשייהו ויכילי להו. <ועל כן בדבר בלעם שלימד אותן עשו והשלימו כשפיהם ויכלו להם>. הנך רואה כוונתם כי על כן אמר מכשפה רמז לעיקר קבלתה. ועל כן מזכירים בקמיעות שם האם ולא שם האב. ובפרק במה אשה נשבה אמר אביי אמרה לי אם כל קמיעי בשמא דאמא וכל קטרי בשמאלא ועל כן רוב המתעסקים בענינים אלו פגומין כענין הנאמר בנביאי הבעל ויתגודדו כמשפטם (מלכים א' יח כח). הבן אומרו כמשפטם ולא כמנהגם: