פירוש על שמות 23:12

וביום השביעי תשבת. ובתוס' שבת (ס"ט.) ד"ה דידע, הקשה, תימה לר"י דאמאי לא קאמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב וביום השביעי תשבות וגו' וכתיב נמי (שמות ל"א,י"ד) ושמרתם את השבת עיי"ש והניחו בתימא ונהירנא דשמעתי ממורי הקדוש ז"ל שאמר דישוב תמיהת התוס' דלדעתו בשבת ליכא עשה ונתן טעם לדבריו, דרק יו"ט דישראל מקדשי ליה שייך גביה ציווי מצוות עשה על השביתה אבל שבת דקביעה וקיימא לא שייך גביה ציווי מצוות עשה עכת"ד כפי מה שיצאו מפיו הקדוש בקיצור נמרץ ולא ביאר יותר.
(שביתת שבת א' ד"ה ונהירנא ועי"ש באריכות הדברים, פרי צדיק משפטים ו')

ברש"י למען ינוח תן לו נייח למ"ע שביתת בהמה אתא וזה בכלל ופריי לא"ח כתבנו מזה ועיין ר"מ ז"ל פ"ך מה"ש הפסוק בקרא צ"ע יע"ש.

ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת וכו'. ובפרשת יתרו כתיב להפך זכור את יום השבת לקדשו ואח"כ ששת ימים תעבוד וכו'. על פי מה דאיתא בגמרא דשבת [ס"ט:] היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת חייא בר רב אמר משמר יום אחד ומונה ששה, ורב הונא אמר מונה ששה ומשמר יום אחד. להבין הפלוגתא הזאת דהנה כתיב (משלי ד',ח') סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה. היינו סלסה שתקיף כל רצונות לבך ומעשיך בד"ת, שאם יש לך תאוה מאכילה ושתיה וכיוצא בזה תראה אם הם ח"ו נגד רצון ה' לא תעשנה, ועי"ז תרוממך היינו שהד"ת יגביהו עצמך על כל התאוות. תכבדך כי תחבקנה, ענין כי תחבקנה היינו שתוסיף עצות בכל פעם יותר בד"ת גם היא תכבדך מאוד בעיני כל, והנה שבת היינו קבלת עול מלכות שמים ות"ח בנערותו שעדיין לא נגמר הזדככות לבו, זה נקרא חייא בר רב, והוא מונה שבת תחילה והיינו מי שלא נזדכך עדיין לא יתפלל שיתן לו הש"י שום דבר מטובת העוה"ז, רק ימסור תמיד כל רצונותיו אליו ויהיה הש"י המתחיל וגם הגומר. ורב הונא היינו ת"ח בזקנותו כי שם הונא מורה שנמצא אצלו הון וקבוץ רב מתלמידים וכבר נזדכך לבו ואין בלבו שום רצונות זרות. לכן אומר מונה ששה היינו שמותר לו לשאול מאת הש"י שיתן לו כל משאלות לבו, כי ענין ששה ימים המה כח מעשיו של האדם, ומשמר יום אחד היינו שהש"י יגמור בעדו על דרך (איוב כ"ב,כ"ח) ותגזר אומר ויקם לך וכו'.