Chasidut על שמות 23:12

עוד נ"ל לתרץ קושית המזרחי מהיכי תיתי הא שיהיה מלאכת המשכן דוחה שבת דעשה ולא תעשה הוא, עיין שם. והנ"ל בזה דמסברא הוי אמינא דמצות עשה, הוא דוקא במקום שציוה ית"ש לעשות איזה דבר כמו ציצית ותפילין וכדומה, אבל מה שציוה שלא לעשות, אף דכתבו בלשון עשה מכל מקום אינו מצוה לעשות, לא הוי מצות עשה, כמו וביום השביעי תשבות (שמות כג יב), דהשביתה אינו עשה, רק שביתה ממלאכה דהיינו שלא לעשות מלאכה, אימא דלא הוי עשה והכל הוי לא תעשה, אם כן עשה דועשו לי מקדש (שמות כה ח), דוחה לא תעשה. אבל האמת הוא כיון דאפקיה רחמנא בלשון עשה, עשה הוא דהכי גילתה התורה דנחשבת לעשה, כמו דקיימא לן בכל לאו הבא מכלל עשה, והבן. וזה דברי הפסוק (שמות לה א) אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם, ציוה לעשות דייקא, היינו בלשון עשה והוי עשה, ומפרש מה היא, ששת ימים וגו' וביום השביעי יהיה לכם קדש היינו עשה, על כן שבת שבתון היא לה', ר"ל אף בדבר שצריך לעשות לה' כגון לבנות מקדש, גם כן שבתון בו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, והבן כי זה גם כן נכון הוא בס"ד.

ויעקב נסע סכותה וגו' (בראשית ל״ג:י״ז).
כתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי גו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש, שבהגיעו חוץ לתחום ירגיש הרגל בעצמו שעד פה היה רצונו ית' לילך ולא יותר. וזה אם תשיב משבת רגלך, וכעין דאיתא בירושלמי (ברכות פרק ב') בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכד מטי למודים מגרמיה קא כרע. ובאמת עיקר כח האדם, שיכול להכניס קדושתו על כל פעולותיו, נמשך הכל יען אשר נשרש בו קדושה בקביעות משורש קדושת אבות, ומזה הכח קדושה יכול להכניס גם בכלי פעולותיו, וכעין דאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ה) אנן נוטלין מתושב"כ תושבע"פ וכן מקדושת שבת קדושת יו"ט. כי קדושת שבת קבוע וקיימא מצד השי"ת, כי אצל שבת כתיב (שמות כ״ג:י״ב) וביום השביעי תשבות, שזה מורה שמכיר האדם אז שאין לו שום כח פעולה. ואף שבאמת בעוה"ז נדמה לאדם שבת הוא צמצום גדול, כי בחול מכין אדם לעצמו כל צרכי אוכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש ובשבת אסור הכל, ונדמה לאדם בעוה"ז שהוא צמצום גדול, אבל בעומק מרמז שבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כי שבת מרמז כמו שאיתא בש"ס (שבת ל':) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו שלא יוצרך האדם לכלי פעולותיו, כי על שבת איתא בזוה"ק (בשלח ס"ג:) מניה מתברכין יומין עילאין. והיינו, שבשורש מקבל האדם אז כח עבודה על כל ששת ימי המעשה. וכמו שכתיב (תהילים קכ״ו:א׳) שיר המעלות בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים. ואמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר כל הדברים שבעולם הזה נגד לעתיד הם כחלום נגד הפתרון, וכמו שאיתא בש"ס (ברכות נ"ו:) לאחד שחלם לו שתי ידיו שנקטעו פתר לו לא תצטרך למעשה ידיך שתי רגליו שנקטעו פתר לו על סוס אתה רוכב. וכמו כן ענין שבת, אף שבאמת נראה לצמצום גדול, אבל בשורש מרמז שמכיר שאין לו כח פעולה, וזה מורה שקדושת שבת קבוע וקיימא, וזה מורה שאנן נסבינן מקדושת שבת קדושת יו"ט. והיינו שמזאת הקדושה שנמצא אצל אדם בקביעות, יכול להמשיך קדושה על כל פעולותיו, והיינו במקום שנדמה לו שיש לו כח פעולה גם שם הוא מצמצם עצמו בשביל כבודו ית', וזה מורה קדושת יו"ט. וזה אם תשיב משבת רגלך, שימשוך האדם הקדושה אשר יש בו בקביעות על כל פעולותיו, ולזה האכלתיך נחלת יעקב שהיא נחלה בלא מצרים, והיינו שיאיר לך השי"ת שבכל פרטי פעולתיך יכיר האדם אור רצונו ית':

בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה וגו' (ויקרא כ״ג:כ״ד).
אמר רבי לוי בר לחמא אמר רב חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כ״ג:כ״ד) שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר (במדבר כ״ט:א׳) יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת וכאן ביו"ט שחל להיות בחול וכו' (ר"ה כ"ט:), והענין בזה, כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, ולא די בכוונה לבד. כי אילו היה די בהכוונה לבד, למה ציוה השי"ת לגמרי את המצות. מזה משמע שבהכוונה לבד לא יכול האדם לבוא אל אורו של השי"ת, רק ע"י מצות מעשיות, ועל ידם משיג אורו של השי"ת. ואז רואה מפורש שאפילו הכח מזה הפעולה הוא ג"כ של השי"ת. ואז נקבע אצלו קדושה בקביעות, שיראה תמיד זאת מפורש לנגד עיניו, שכל כח הפעולה הוא מן השי"ת, וזה הקביעות קדושה שאדם קובע אצלו ע"י שמקיים רצונו ית' בלבושים ובמעשה המצות, זה נקרא תורה כמו שכתיב (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור. והוא ע"י שמקיים את רצונו ית' במעשה המצות משיג אורו של השי"ת בשלימות, ורואה שהשי"ת הוא הפועל מכל הדברים שאפילו הכח מעבודתו, ג"כ הוא מן השי"ת. וזאת הקביעות נקרא תורה. ובעת שבא אדם אל השלימות הזאת, שכבר נקבע אצלו קדושה זאת, אז באמת אין צריך כלל לשום פעולה, כי בהתחלה מוכרח לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, אבל כשכבר קבע כל כך קדושה אצלו ע"י שקיים את רצונו ית', ויש לו הכרה שכל כח פעולותיו הוא מן השי"ת שזה נקרא תורה, אז אין צריך כלל לשום פעולה וכמו שאיתא בש"ס (סוטה כ"א.) מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו' תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, והיינו כי מצוה הוא רק בעידנא דעסיק בה אז רואה אורו של השי"ת אבל תורה נקרא מה שקבע אצלו קדושה בקביעות ע"י המצות, וזה הקביעות יש לו תמיד. והגם שאצל ד"ת מצינו ג"כ (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, מזה משמע שאפילו ד"ת ג"כ נפסק לפעמים ממנו. זה הוא רק כשאדם מסיח דעתו מהם והולך בתקיפות, מאחר שכבר היה לו הכרה זאת הנקרא תורה, אז אינו צריך כלל לשום עבודה, אזי כתיב התעיף עיניך בו ואיננו. אבל כשאדם אינו מסיח דעתו מהם, אז יש לו בקביעות בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, וכמו כן מצינו מצות זמניות, כמו אכילת מצה ונטילת לולב. והיינו שהציב השי"ת, שאם אדם ירצה להשיג אורו של השי"ת, ובעשותו את הפעולה הזאת בזה הזמן, אז ישיג אורו של השי"ת שמנחיל השי"ת בזה הזמן. ובזה הזמן אז הוא כד"ת וכמו שאיתא בש"ס (חולין נ"ד:) חביבה מצוה בשעתה וכו', וכמו כן מצוה של תקיעת שופר, וכמו שאמר אזמו"ר זללה"ה שבר"ה נתעורר החסד הראשון של זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה (תהילים כ״ה:ו׳) ונתעורר אז הרצון הפשוט של השי"ת קודם שהתחיל עוד השתלשלות הבריאה, ולא היה אז שום אתערותא דלתתא. וזה הוא המצוה של תקיעת שופר, שאדם מתיצב עצמו בקול פשוט הנקרא קלא פנימאה, ומכניע א"ע תחת הרצון הזה, ואז מנחיל לו השי"ת את האור הזה. ולזה הוא המצוה של ר"ה בכפופין כמו שאיתא בש"ס (ראש השנה כ"ו:) בר"ה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי. והיינו שהאדם צריך אז לכפוף את דעתו ולהכניס את עצמו תחת הרצון הפשוט הזה. וזה הוא רק כשחל בחול, שבחול נאמר ששת ימים תעבוד (שמות כ׳:ט׳) שאז הוא הזמן שהאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת מוכרח לילך ע"י עבודה ופעולה כנ"ל. שאני בשבת שעליו נאמר וביום השביעי תשבות (שמות כ״ג:י״ב) וכמו שאנו אומרים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו. ובשבת בא האדם אל הכרה הזאת, שמכיר שאין לו שום כח פעולה, ואפילו הפעולות שפעל כל ששת ימי המעשה, המה הכל מן השי"ת. ובאמת כשבא אדם אל הכרה הזאת זה נקרא תורה, ואז אין צריך כלל לשום פעולה, כי כבר יש לו קדושה בקביעות כנ"ל ולזה הוא רק זכרון תרועה: