פירוש על שמות 26:15

ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים. רומז אם יאונה לאדם דבר שיש בו שני הפכים ואינו יודע אנה לפנות, לזה העצה שיעמוד מצדו בשוה ויהיה שב ואל תעשה.

ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים להבין זה איך שהוא נוהג גם בזה הזמן בקיצור נמרץ כי קבלתי מן אא"ז זללה"ה כי קרש הוא אדם ולהבין זה הוא כי באותיות קרש הוא אותיות קשר והוא מרומז על האדם שהוא המקשר כל העולמו' ומייחדם זה בזה ולכן צריך האדם לקשר עצמו ומחשבתו תמיד בבוראו ועי"ז נתקשרו קוב"ה ושכינתי' וכל העולמות מתקשרים ומתייחדים זה בזה ואם חלילה הוא מקשר ומחבר עצמו אל השטות והבלי עולם שאין להם קיום והם דברים שיש להם תכלית וסוף זהו שמקושר בשקר ח"ו שהוא ג"כ באותיות קרש וזהו מה שאמר אא"ז זללה"ה וסרתם ועבדתם אלקים אחרים כי תיכף כשסר עצמו מן הדביקות והתקשרות האמת בבורא יתברך אזי עובד אלקים אחרים יחשב שנתקשר בהם שהם בחי' שקר וידוע שהאדם נברא בט"ור ויש לפניו שני בחי' כמ"ש ראה נתתי לפניך את הטוב וכו' ובחרת בחיים והתכלית העיקר הוא שישתדל בהתקשרות כל הדברים לשורשן ולעשות מרע שבהן טוב ע"ד סור מרע ועשה טוב מן הרע תעשה טוב ולהבין זה כי כל בחי' רע בשורשו הוא טוב ד"מ אכילה ושתיה וזיווג כשהוא מדבק עצמו כשעוסק בדברים האלה לשורשם אזי באכילה ושתיה הוא מעלה נ"ק ובזיווג גורם זיווגים עליונים ובנים צדיקים וח"ו להיפו' אז וישמן ישורון ויבעט היצה"ר מתגרה בו ודי לחכם וזהו איזהו חכם הלומד מכל אדם כאשר שמעתי בזה מאנשי קודש שהיו סביב אא"ז זללה"ה אפי' מן היצה"ר יש ללמוד ממנו ויש בזה דרכים שונים בדרך העבודה ועי"ז מעלין כל הרע לטוב ובזה מהפכין מדה"ד למדה"ר וזה י"ל שמרומז בפסוק ועשית את הקרשים למשכן היינו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש ויהיה בנין המשכן הזה בקרשים היינו בקשרים כנ"ל לקשר עצמו להבורא ב"ה ויקיים בכל דרכיך דעהו אפי' כשעוסק בדברים שהם מצד היצה"ר יראה לקשר עצמו בשורשם ובזה הוא מעלה אותם ונתעלה ונעשה מרע טוב כנ"ל והוא שאמר עצי שיטים היינו עצי לשון עצות שטים הוא מספר שטן ר"ל אותם הדברים שהם אפי' מצד השטן כנ"ל עומדים היינו יהיה להם קימה ועליה ע"ד ויקם השדה לאברהם היינו בשביל שהיה לאברהם היה לו קימה ועליה כן הוא ג"כ כאן הפי' שמעלה ומקים אפי' בחי' הרע שהם מצד השטן ויצה"ר ונעשה מרע טוב ובזה מהפכים מדה"ד למדה"ר ונמתקין כל הדינים כן יהיה בב"א:

ועשית את הקרשים. הָיָה לוֹ לוֹמַר וְעָשִׂיתָ קְרָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, מַהוּ הַקְּרָשִׁים? מֵאוֹתָן הָעוֹמְדִין וּמְיֻחָדִין לְכָךְ; יַעֲקֹב אָבִינוּ נָטַע אֲרָזִים בְּמִצְרַיִם, וּכְשֶׁמֵּת צִוָּה לְבָנָיו לְהַעֲלוֹתָם עִמָּהֶם כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְאָמַר לָהֶם שֶׁעָתִיד הַקָּבָּ"ה לְצַוּוֹת אוֹתָן לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן בַּמִּדְבָּר מֵעֲצֵי שִׁטִּים, רְאוּ שֶׁיִּהְיוּ מְזֻמָּנִים בְּיֶדְכֶם; הוּא שֶׁיִּסֵּד הַבַּבְלִי בַּפִּיּוּט שֶׁלּוֹ, "טָס מַטַּע מְזֹרָזִים קוֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים", שֶׁנִּזְדָּרְזוּ לִהְיוֹת מוּכָנִים בְּיָדָם מִקֹּדֶם לָכֵן: