פירוש על שמות 32:10

ויצעק משה אל ה׳ לאמר. אמר לפניו רבונו של עולם בינך ובינם אני אהרג, אתה אומר אל תקפיד כנגדם, שנאמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך (במדבר יא יב), והם בקשו להרגני, בוא וראה שבחו של משה רבינו שלא ביקש לטורדם, אלא בקש רחמים עליהם, כאן הקב״ה ממיך ומשה מגביה, שנאמר עוד מעט וסקלוני, ולהלן הקב״ה מגביה, שנאמר הניחה לי ויחר אפי (שמות לב י), ומשה ממיך, דכתיב ויחל משה (שם שם יא).

ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. והנה י"ל דאחר שאמר לו עשו עגל מסכה וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל שכפרו בעיקר א"כ מאי חידוש' דקא מוסיף לו השי"ת למרע"ה וא"ל ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עודף הוא ועוד דדבר כזה אפשר לאמרו אם הם התריסו נגדו ית' בעון קל אבל אם הם כפרו בעיקר איך יפול עליהם לשון זה גם י"ל דלשון ועתה הוא מושלל ההבנה דמה בא למעט גם עוד י"ל דלשון ויחר אפי וכו' נראה שהוא לשון לעתיד דמשמע עדיין לא חרה אפו ואיך יתכן זה והא משעשו העגל חרה אפו בהם לכלותם ח"ו. גם עוד י"ל דמה שייכות עתה לאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול כאלו בא לשוחדו חלילה דמה יועיל דבר זה נגד מרע"ה דממה נפשך אם יראה מרע"ה שיש יכולת בידו להציל את ישראל ודאי לא יתרצה בזה וימנע מלהצילם ואם לא יש יכולת בידו מכח גזרתו שגוזר עליו שלא יתפלל בעדם ולא יזכה אותם א"כ בלא"ה לא יוכל לעבור רצונו ית'. ויובן בס"ד לפרש והנה תחלה נקדים מ"ש המפרשים ז"ל ע"פ ועתה הניחה לי שמרע"ה רצה לטעון לי צוית ולא להם והקב"ה א"ל הניחה לי פי' תניח טענת הלי שלא תטעון לי צוית ואז בזה ויחר אפי בהם ואכלם עכ"ד ז"ל. והנה דברים אלו תמוהים קצת דממ"נ אם טענת לי צוית טענת אמת לא ימנעהו הש"ית מלטעון אותה דהשופט כל הארץ לא יעשה משפט ח"ו ואם היא אינה טענה א"כ גם כי יטעון מה בכך יאמר לו אין זו טענה מספקת. והנה עוד נבא להקדים לחקור בס"ד חקירה אחת במ"ש דז"ל כנפי יונה נחפה בכסף מה היונה כנפיה מגינות עליה כך ישראל מצות מגינות עליהם והנה לכאורה דברים אלו תמוהים דבאיזה מצות משתעו רבנן והלא הם אמרו דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ואיך יאמרו מצות מגינות עליהם ואם איירי במצות קבלת אלהותו יתברך ובלתי עבור ע"ז אשר נצטווינו בדבור אנכי ולא יהיה לך דעל זה כתבו המפרשים דיש לקבל שכר בעו"הז משום דכתיב ביומו תתן שכרו ודוקא שאר מצות שנצטווינו ע"י מרע"ה שהוא שלוחו של מקום אין בזה חיוב ביומו תתן שכרו דקי"ל השוכר שכיר ע"י שליח אינו עובר על ביומו תתן שכרו לא השליח ולא המשלח דזה בשביל שאינו שלו וזה בשביל שלא שכרו בעצמו אבל אנכי ולא יהיה לך דמפי הגבורה שמענום על זה יש לקבל שכר בעו"הז ג"כ משום ביומו תתן שכרו. הנה עכ"ז סתמיות דברי חז"ל דאמרו סתם מצות מגינות עליהם משמע דאיירי בכל מצות שעושים ישראל ועוד דהנה מצינו להדיא אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעו"הז והקרן קיימת לו לעו"הב ואלו הם כיבוד אב ואם וכו' הרי דיש הנאה מן המצות בעו"הז ואע"ג דאמרו אוכל מפירותיהם דוקא אבל הקרן קיים לעו"הב הנה עכ"ז הרי יש הנאה מן המצות ולפי הטעם שאמרו רז"ל דהמצוה היא נצחית הנה גם הפירות היוצאים ממנה צריך שיהיו נצחים דולדה כמוה וג"כ צריכים להיות שמורים לעו"הב וכן מצינו בתרומה בפרק ט' דתרומות שאמרו במשנה גידולי תרומה תרומה ע"ש וכן נמי הפירות צריכים שיהיו כמו הקרן ואיך נהנים מהם בעו"הז וגם לפי דברי רז"ל שאמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא משום דהמצוה היא נצחית וצריך ליהנות ממנה בעולם הנצחי:

הניחה לי. עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם וְהוּא אוֹמֵר הַנִּיחָה לִּי? אֶלָּא כָּאן פָּתַח לוֹ פֶּתַח וְהוֹדִיעוֹ שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בּוֹ – שֶׁאִם יִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם לֹא יְכַלֵּם (ברכות ל"ב):