פירוש על שמות 32:11

ויחל משה את פני ה׳ אלהיו ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. והנה יש לשום לב א׳ באומרו את פני ה׳ אלהיו. למה כנה בזה המקום אלהיו מה שלא מצינו בכל התורה. עוד ידוע הוא כי שם ה׳ הוא מדת רחמים ושם אלהים הוא מדת הדין. והנה חרון אף ייוחס למדת הדין לא למדת רחמים. וא״כ מהו אומרו למה ה׳ וגו׳. עוד אומרו למה ה׳ יחרה אפך בעמך. והנה יש לתמוה על משה שראה כל אשר מרדו ישראל והוא אומר למה יחרה אפו ועוד אומרו בעמך. הנה האל ית׳ אמר שחת עמך ולא עמו ית׳ והוא אומר למה יחרה אפך בעמך. ועוד אומרו בכח גדול וביד חזקה. מהו כח גדול ומהו יד חזקה. ועוד אומרו למה יאמרו מצרים לאמר. מהו לאמר אם לאמר לאחרים היינו יאמרו מצרים. ועוד אומרו ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים. מאי בהרים יהיה באיזה מקום שיהיה. ועוד אם הם חייבים הריגה ונהרגו והמצרים אומרים כי הקב״ה הרגם. הנה הם אומרים האמת ואחר שהם אומרים האמת מה איכפת לו וא״כ מה טענתו בזה. ועוד מהו אומרו שוב מחרון אפך היל״ל שוב מאפך. ועוד אומרו זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגו׳. והנה השבועה לא היתה אלא אם יהיו צדיקים. כי אם יהיו רשעים גם האבות יודו בזה כדברי רז״ל על פ׳ כי אתה אבינו וגו׳. שהשיבו ימחו על קדושת שמך וא״כ מה טענתו בזה. ועוד אומרו וינחם ה׳ על הרעה וגו׳ מהו לעמו היל״ל אשר דבר. ועוד הנה יראה שהאל ית׳ מחל להם והנה יקשה על משה. וכן קושיא לאלהינו אם למשה הנה אין מדרך המיסר. ולא יחייבהו השכל שעדיין הם עובדי עבודת כוכבים ועדיין שרץ בידם יטהרו ויבקש להם מחילה. כי זה לא יחייבהו השכל כלל. כי היה ראוי למשה ע״ה לרדת מן ההר תחלה. וישרוף העגל ויבער הטומאה מן הארץ ואח״כ יעלה אל ה׳ אולי יכפר בעד חטאתם. גם קושיא לאלהינו הנה אחר שיש למשה תשובתו בצדו כנז׳ א״כ איך מחל להם. עוד יש להקשות אחר שנאמר לו קודם ירידתו וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. א״כ איך אמר לבני לוי עברו ושובו וגו׳ מי לה׳ וגו׳ הנה כבר כופר עונם. עוד אומרו אחר זה ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה׳ אולי אכפרה בעד חטאתכם. והנה כבר כופר חטאתם קודם רדתו מן ההר כאומרו וינחם ה׳ על הרעה וגו׳. ועוד אומרו וישב משה אל ה׳ ויאמר. למה לא אמר אל ה׳ אלהיו כמ״ש למעלה. עוד איך אמר ועתה אם תשא חטאתם וגו׳ הרי כבר נאמר לו וינחם ה׳ וגו׳. עוד אומרו ויאמר ה׳ מי אשר חטא לי וגו׳ כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם אחר שאמר וינחם ה׳. איך חזר בו לאמר מי אשר חטא לי וגו׳. עוד למה למעלה אמר עמך וכאן אמר חטא העם הזה העם סתם ולא אמר עמך. עוד הערות אחרות יתישבו כפי דרכנו בס״ד:

למה ה' יחרה אפך. כְּלוּם מִתְקַנֵּא אֶלָּא חָכָם בְּחָכָם, גִּבּוֹר בְּגִבּוֹר:

למה ה' יחרה אפך הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה (עזרא י א). ואין טעם שיאמר למה ה'. ורבותינו (בשמו''ר מג ז ט) מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו: ועל דרך האמת יאמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם, ובמדת הדין על שונאיהם: והתפלה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך, כי ענין התפלה שוה בשניהם והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר: ודעת ר''א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע''ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם (שם ט יד) התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן (שמות ל״ב:י״א-י״ג) מקצתה ואחרי הירידה (שמות ל״ב:ל״א) יזכיר המקצת האחר (שמות ל״ב:ל״א) אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך. וכך מצאתי באלה שמות רבה (שמות רבה מ״ב:א׳) אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), שימחול לכם: אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד (דברים ט כו) והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל (שמות ל״ב:י״ב-ט״ז), ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (שמות ל״ב:י״ז), ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (שמות ל״ב:י״ח-י״ט), וגם על אהרן (שמות ל״ב:כ׳), ושטרח לשרוף את העגל (שמות ל״ב:כ״א), וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה (שמות ל״ב:כ״ב), ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (שמות ל״ב:כ״ג). ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (שמות ל״ב:כ״ד), חזר (שמות ל״ב:כ״ה-כ״ט) אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפלות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם, ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו''' כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום:
ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני ה' אלהיו (שמות ל״ב:י״א), ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה' (שמות ל״ב:ל״א): והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ) ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה: