פירוש על שמות 35:22

פרשת ויקהל כתיב הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל (תהלים קכה ד ה), ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה שנקרא טוב, ומטיב לעבדיו הטובים והישרים, שהרי ישראל חטאו במדבר על עסק ערב רב שעלה עמהם ממצרים, שנאמר ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות לב כב) מהו ברע, אמר לו יודע אתה כי ערב רב שעלו עם ישראל הדיחום וגרמו להם לעשות אלהי זהב, אבל ישראל היו ישרים בלבותם, והטיב להם הקב״ה והקדים צרי למכתם, וצוה את משה להזהירם על עשיית המשכן וכל כליו, לכפר על מעשה העגל, תבוא ועשו לי מקדש (שם כה ח), ויכפר על קום עשה לנו אלהים (שם לב א), תבוא קהלת משה רבינו, דכתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויכפר על קהלת אהרן, שנאמר ויקהל העם על אהרן (שם), תבוא אמירת משה רבינו, שנאמר ויאמר אליהם משה, ויכפר על אמירת אהרן, דכתיב ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים (שם), תבוא אלה הדברים, ויכפר על אלה אלהיך ישראל (שם שם ד), תבוא נתינת זהב התנופה, ותהיה כפרה על נתינת זהב העגל, לכך נאמר הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם, אלו נדיבי לב, שנאמר כל נדיב לב הביאו חח ונזם (שמות לה כב). והמטים עקלקלותם, אלו שהטו עקלקלות לעשות אלהי זהב, יוליכם ה׳ את פועלי האון שלום על ישראל, זו ברכה, שנאמר מלאו ידכם היום לה׳ כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה (שם לב כט).

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה וגו'. במדרש מה מלאכה עשו. אלא ראה מה כתיב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. זו כנ"י שנ' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו זהב וכסף זו כנ"י כו' זהב זה אברהם כו' וכסף זה יצחק. ונחשת זה יעקב. ועמדו בזה כל מפרשי המדרש ונלאו למצוא ישוב ופי' לזה. ולבאר זה צריך להקדים להבין מהו זה שאחז"ל דאנשי כנה"ג תיקנו תפלת י"ח. נגד י"ח אזכרות שאמר דהמע"ה במזמו' הבו לה' גו'. וח"א כגד ח"י צווים שנ' בעשיית המשכן. כאשר צוה ה' את משה והנה נודע שהאדם הוא עולם קטן ויש בו ציור מכל העולמות העליונים הרוחנים. וכל מה שאנו רואין באדם. יובן ממילא שדבר זה הוא בגבהי מרומים. כמ"ש ומבשרי אחזה אלוה. והנה אנו רואים שיש באדם ראש ובו המוח ומן המוח יוצא חוט לבן הנק' חוט השדרה. וחוט זה הוא המעמיד את כל הגוף והוא מחמת שכל חיות האדם תלוי במוח והוא מקור החיות של האדם ומן המוח הוא נשפע חיות ויורד לכל איברי הגוף הפנימים והחיצונים. היינו דרך אותו החוט הוא יורד ממקור החיות. לכן הוא לבן שהוא מתחיל מן המוח שהוא מקור החיים ששם משכן הנשמה. והוא ג"כ לבן. כי הלבנונית מורה על החיים ולכן ג"כ חוט זה הוא לבן. והוא הצינור שע"י נמשך חיות. ומזה נשכיל ונבין ג"כ בעולמות העליונים הרוחנים. והנה המקורות החיים אשר בעולמות העליונים. המקורות האלו מקבלים שפע ואור מהמקור העליון וממקור המקורות. ונק' בפי המקובלים חכמה סתימאה. והוא מקור כל המקורות. ומשם נשתלשל המקור חכמה והמקור בינה ובמקור כל המקורות הוא שורש ומקור למה שנצטייר אח"כ הל"ב נתיבות החכמה אשר ע"י נתיבות אלו ברא ויצר ועשה כו'. כמבואר בס"י וכן שאר המדות הכל היו נכללין בשורשן במקור כל המקורות. רק ע"י שלא היה באפשרי שיהיה בריאה ושיוכלו העולמות להכיל וליהנות מזיו אור הא"ס בהוב"ש. לכן היה מההכרח להיות נשתלשל ממקור כל המקורות ע"י ההתלבשות וצימצומים רבים מאוד ולא הי' רגע כמימרא נפסק חיותן ממקור כל המקורות אז היו ח"ו כולם בטלין ממציאותם. לכן הוצרכו תמיד להיות מקבלים ממקור כל המקורות וע"י צימצומים והשתלשלות כדי שיהיו יכולין לקבל: לכן היה השתלשלות לל"ב נתיבות החכמה ומשם לבינה וממנה מתפשט ג"כ. והוא נהר יוצא מעדן להשקות כו'. והנה כדי שיהיה באפשרי להיות בריאה היה מההכרח שיהיה הבריאה במדה במנין ובמשקל. כמה אור ושפע יוכל לקבל כל עולם ועולם. דאם היה יורד שפע ואור יותר מכדי אשר יוכלו לקבל. היו בטלין במציאותן כנודע בסוד שבירת הכלים. ובמדה כמה צריך להיות כל עולם רחוק מחבירו. וכמה יהיה מדת כל עולם. והכל היה במפלאות תמים דעים. להיות כ"כ צימצומים. והנה נודע שהמשכן היה ג"כ ציור כל העולמות כמו שביארנו כ"ז בפ' שעברה. וכמ"כ כל דבר ודבר שהיה במשכן היה ג"כ הכל במדה במנין ובמשקל. ולזה י"ל שמרמז הפסוק אלה פקודי המשכן. ר"ת אפ"ה וס"ת הי"ן אפ"ה מספרו פ"ו גימ' שם אלהי"ם. הי"ן מספרו. ס"ה. מספר שם אדנ"י. ורומז לזה הענין שדברנו למעלה שהבריאה היה הכל במדה במנין ובמשקל. ובצימצומים רבים. ואלהי"ם הוא צימצום. וכן תיבת אדנ"י רק כשהוא בצירוף זה היינו שהיו"ד הוא באמצע התיבה הוא בהמתקה משורשה שהוא היו"ד משם הוי"ה ב"ה לע"ע. והבן זאת. וביאור עוד יתר הפסוק באופן זה דהתורה מרמזת לנו דהגם שהש"י ציוה אותנו לעשות משכן שיהיה שם השראת השכינה כביכול. אך עיקר השראת השכינה הוא בתוך בנ"י ממש. היינו בקרבם. כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכם דייקא שהאיש הישראלי הוא הוא המשכן להשראת השכינה ולז"א הכתוב משכ"ן העדו"ת ר"ת מ"ה וס"ת ת"ג ומרמז שעיקר המשכן הוא האדם שמספרו עולה מ"ה ונודע דפנימיות העולמות הוא ג"כ עשר בחי' שהוא שיעור קומה שלימה. וכל בחי' הוא כלול מיו"ד. נמצא דיו"ד פעמים מ"ה עולה ת"ן. והבן זאת הרי מרמז לנו הכתוב דהמשכן להשראת השכינה עיקר הוא האדם והוא כלי לפנימית הוא הנשמה שכ"א כלול מיו"ד והוא ת"ן: