פירוש על שמות 6:2

וידבר אלהים גו' ויאמר גו' ה'. ופירש"י ז"ל דבר אתו קשות. לכאורה דיוקו של רש"י ממה שהוזכר כאן לשון וידבר אלהים. כי דיבור הוא לשון קשה. וגם שם אלהים מורה על דין וגבורה ותוקף ובעל היכולת ליפרע מעוברי רצונו כנודע. וא"כ קשיא סוף הפסוק שנ' ויאמר אליו אני ה'. שזה מורה על רחמים גמורים. כי ויאמר הוא לשון רך. וגם שם הוי"ה ב"ש. הוא כולו רחמים. ואיך דייק רש"י מכאן שדיבר אתו קשות ונראה דרש"י אזיל לשיטתו שפי' בסוף הפרשה שלמעלה מזו. ע"פ עתה תראה אשר אעשה גו'. עתה תראה גו' אבל במלחמות ל"א מלכים לא תראה. וזה הדבר היה בודאי קשה בעיני משה שלא יזכה לראות את הארץ הקדושה. לזה דייק רש"י שפיר שמה שהתחיל כאן וידבר אלהים על שדיבר אתו קשות ובסוף הפסוק מרמז שגם זה לא היה מצד הדין רק אדרבה זה היה מצד הרחמים ואהבה גמורה וחיבה יתירה נודעת לו. ר"ל שהש"י הודיעו אז הטובה הגדולה שיגיע לישראל מזה כמאחז"ל ע"פ מזמור לאסף כו' קינה מבע"ל אלא לפי ששפך הקב"ה את חמתו על העצים ועל האבנים. אבל אם משרע"ה היה מכניס את ישראל לא"י. אז היו כל אויביו נופלים לפניו והיו כלא היו. והיתה הארץ כבושה לפני ב"י באין פוצה פה. ואז היה משרע"ה בונה הבהמ"ק בעצמו. כמ"ש בפ' ראה. והניח לכם מכל אויביכם מסביב גו' והיה המקום ולזה לא היה באפשרי אז להחריב את הבהמ"ק שהיה מעשה ידי משה. והיה מוכרח כביכול לשפוך חמתו על שונאי ישראל נמצא שזה הדבר היה באמת טובה גדולה בעיני משרע"ה שיציל במיתתו את כל ישראל. וזאת היתה מדתו מעולם למסור נפשו עבור ב"י. מעתה מתוך דברים אלו הנראים זרים לעין הרואה נתגלה למשה גודל האהבה והחסד והרחמים גמורים הנצמחים מזה לכל ישראל. זהו ע"ד הפשוט. ויש עוד טובות פנימיות כמוסים ונעלמים בזה כמבואר בספה"ק. וזה"ש שהמע"ה. טובה תוכחת מגולה גו'. אשר ע"כ חייב אדם לברך על כו' בשמחה כשם שהוא מברך על הטובה. וכנ"ל.

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. אחר שדיבר מרע"ה דבריו נגד הש"י, ע"כ נתן הש"י גערה עליו וזה לשון וידבר שהוא לשון קשה, גם השם אלקים מורה ע"ז, אך תיכף ויאמר אליו זהו כאדם שכועס על חבירו ואוהבו וכאשר רואהו עומד ומשתומם ומפחד, אז מרמז לו כי כל כעסו אינו רק לפנים. וכן הוא הענין של ויאמר אליו אני ה', כי אמירה לשון רכה היינו שלחש לו שאינו בכעס ח"ו, וזה ענין אני ה' כי שם הוי' ב"ה הוא מלא רחמים, והגערה שגערתי בך לא היה רק לפנים, ולא תפחד כלל.