Dibur_hamatchil על במדבר 9:2

ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. תנו רבנן הלכה עשר להיות בשבת ושכחו ולא ידעו אם הוא דוחה את השבת אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, שלחו וקראו לו אמרו ליה כלום אתה יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא יותר הרבה ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת, אמרו לו מנין לך, אמר להם אחר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קרבה בשבת, וקל וחומר ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת לא כל שכן, איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר ושכן כליל, א"ל נאמר במועדו בפסח ונאמר במועדו בתמיד, מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו, התחיל לקנתרן בדברים מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. א"ל רבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן, למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר [הלכה] אמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון. אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טומאה מנלן, אמרי כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת יליף נמי תמיד מפסח לענין טומאה, ופסח גופיה מנלן, [א"ר יוחנן] אמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בטומאה, א"ל ריש לקיש לרבי יוחנן אימא איש נדחה לפסח שני צבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני, אם כן ליכתוב רחמנא איש כי יהיה טמא, לנפש למה לי, וכי תימא נפש הוא דנדחה לפסח שני אבל שאר טמאים לא, והתניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין, תלמוד לומר איש איש כי יהיה טמא, לנפש דכתב רחמנא למה לי, אלא הכי קאמר איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה. וצבור נמי דעביד בטומאה בטמא נפש אבל בשאר טומאות לא:

ויעשו בני ישראל את הפסח למה נאמר, לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח. או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת או אף בשבת תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו דברי רבי יאשיה. גם לו רבי יונתן ממשמע כזה עדיין לא שמענו. גם לו רבי יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי, אם ללמד על התמיד שדוחה את השבת אין צריך שהרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים בני שנה ומה תלמוד לומר במועדו אלא מופנה להקיש ולדון גזרה שוה, נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו, מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת. בארבעה עשר יום בחדש הזה וגו' במועדו למה נאמר, והלא כבר נאמר ויעשו ומה תלמוד לומר במועדו, אלא בא הכתוב ולמד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את השבת (ט) דוחה את הטומאה, פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה את הטומאה, הרי פסח שני יוכיח שדוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה, והוא יוכיח לפסח ראשון שאע"פ שדוחה את השבת לא ידחה את הטומאה, תלמוד לומר במועדו בא הכתוב ולמד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה. יכול אף שלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטומאה. יכול אף שלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטומאה, תלמוד לומר אותו, אותו דוחה את השבת ואת הטומאה ואין שלמים הבאים עמו דוחין את השבת ואת הטומאה. אימתי מביא עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחול ובמועט, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן, יכול אין לי שהוא דוחה את השבת אלא בשחיטתו, אמרת ויעשו ויעשו ריבה קבול דמו וזריקתו ומחוי קרביו והקטר חלביו. רבי אליעזר מוסיף ארבעה דברים חתיכת יבלתו, ונותן משכון ולוקח, הרכבתו מירושלים להר הבית, ווהבאתו לחוץ לתחום, שהיה ר' יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת. רבי אליעזר אומר דוחה הוא מקל וחומר, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר הבאה שהיא משום שבות (לא כ"ש), אמר ליה רבי יהושע הרי שחיטה שהיא במקראי קודש בגבולין תוכיח שהתיר בה משום מלאכה ואסר בה משום שבות. אמר ליה רבי אליעזר מה זה יהושע אין דנין רשות מחובה ואל חובה מרשות ולא רשות מרשות לגזרה שוה וחובה מחובה לגזרה שוה. נסתלק רבי יהושע וקפח רבי עקיבא, אמר ליה הרי מי שהזה הזאה ראשונה ואירע יום שביעי שלו ביום שבת בערב פסח אומר אתה לו שיזה שיאכל את הפסח. אמר ליה רבי אליעזר הוא עיקר דיני, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר הזאת שהיא משום שבות. אמר ליה רבי עקיבא אתה כופר בי ואני כופר בך, אם אסרת הזאה שהיא משום שבות לא נאסור שחיטה שהיא משום מלאכה, אמר ליה רבי אליעזר עקיבא אין אתה יכול לכפור בי לעולם מפני שאמרה תורה במועדו דוחה את השבת, במועדו דוחה את הטומאה, אמר ליה הבא לי מועד לאלו כמועדו לשחיטה: