מדרש על במדבר 9:2

טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל אמר באיזה זמן דכתיב במדבר סיני בזמן שהיו במדבר סיני ולא בזמן שהיו באחד מן המסעות אשר מרעמסס ועד ירחו אלא בזמן שהם במדבר סיני. ומה בא ללמדנו שזה ספר רביעי שהרי נמנו בתחלת ירידת יעקב אבינו עם בניו במצרים. להודיע כי בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרים. ובשניה נמנו בעלותם ממצרים. אלא שקיצר היחוס ולא נתיחסו אלא עד משה ואהרן שנאמר (שם ו) וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. וכתיב (שם) אלה ראשי בית אבותם. לבסוף הכליל המנין שנאמר (שם יב) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה בשש מאות אלף רגלי ללמדך כמה פרו ורבו ישראל במאתים ועשר שנים. ובשלישית נמנו בעשית המשכן שנאמר (שמות ל׳:י״א-י״ב) וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל וגו' וכתיב (שם לח) בקע לגלגלת. וכתיב (שם) ויהי מאת ככר הכסף וגו'. וזה היה בשנה הראשונה אחרי שנשתברו הלוחות דכתיב (שם לב) ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ושהה עד פ' יום עד שניתנו לוחות השניים ואחרי כן נאמרה פרשת ויקהל ואז ניתנו השקלים ומהם נתנו לצקת האדנים. והשקלים ההם נקראו כופר. והמשכן הוקם בשנה השנית באחד לחדש הראשון וזה היה באחד לחדש השני בשנה (השלישית) שלא תאמר זהו שנאמר בכי תשא את ראש בני ישראל. אלא אותו החשבון היה לצורך היחוסין שכל פרשה שהקב״ה מגדל את ישראל מפרסם בה באיזה עת גדלם. וכן הוא אומר במתן תורה (שם יט) בחדש השלישי לצאת בני ישראל. וכן בהקמת המשכן. וכן בפעם הראשון דכתיב (במדבר י׳:י״א) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וכן לפי שהוא מודיע טהרת יוחסין הזכיר באיזה זמן ובאיזה מקום היה הדבור. באהל מועד. וכן הוא אומר (שמות כה) ונועדתי לך שם וגו', בכמה בחדש. באחד. להודיע שזה המעשה היה קודם שנעלה הענן מעל המשכן ליסע. באיזה חדש. לשנה השנית. להודיע שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי כתיב (במדבר ט׳:ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שנאמר בפרשת בהעלותך והדבור היה בשנה השנית בחדש הראשון. למדנו שלא ניתנה התורה אלא לידרש. לצאתם מארץ מצרים. שלא תאמר להקמת המשכן הוא המנין, ד''א לצאתם מארץ מצרים יציאתם מארץ מצרים גרמה להתיחסם לדגלים, באותה שעה אמר לו לך אמור להם לישראל:

ושחטו אותו בין בחול בין בשבת. ומה אני מקיים מחלליה מות יומת (שמות לא) בשאר מלאכות חוץ משחיטת הפסח. או אף בשחיטת פסח? הא מה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת (או אף בשבת) – תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט), ואפילו בשבת, דברי רבי יאשיה. אמר לו ר' (נתן) [יונתן], ועדיין לא שמענו. נם לו ר' יאשיה הרי הוא אומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו' (שם כח). אם ללמד על התמיד שתדחה את השבת, והלא כבר נאמר וביום השבת שני. כבשים בני שנה. ומה תלמוד לומר במועדו? אלא להקיש ולדון גזירה שוה. נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו, מה כאן דוחה שבת אף להלן דוחה שבת. ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. מנין אתה אומר שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד שכולן יוצאין בו ידי חובתן – תלמוד לומר ושחטו אותו וגו'.

ושחטו אותו. בין בחול ובין בשבת, שנא' בפסח במועדו (במדבר ט ב), ונאמר בתמיד במועדו (שם כח ב), מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת: