ילקוט שמעוני על התורה
אם כשב הוא מקריב ולד ראשון קרב ולד שני לא קרב, הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרבים, ולד דמאי אי דעולה ואשם זכרים הן ולאו בני אולודי נינהו. אי דחטאת הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלה. לאתויי ולד המעושרת למה לי קרא עברה עברה ליליף מעשר מבכור מה בכור לא קריב ליה ולר דלאו בר אולודי הוא אף מעשר כא קריב ולד דיליה. אצטריך סד"א אין דנין אפשר משאי אפשר קא משמע לן. הוא היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביאין שלמי נדבה. וםא תאמר כבר מעטתים מן הבקר שיכול לא יביא צבור בן הבקר שלמי נדבה שכן אינו מביא שלמים כיוצא בהן חובה אבל יביא צבור מן הצאן שלמי נדבה שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה תלמוד לומר הוא, היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביא שלמי נדבה, והקריב מזבח אף על פי ששחטן שלא לשמן אף על פי שלא סמך עליהן. אשה לשם אישים. לה' לשם מי שאמר והיה העולם. חלבו האליה תמימה להביא החלב הסמוך לאליה זה חלב שבין הפקוקלת דברי ר' (יהודה) [עקיבא]. ר' (עקיבא) [יהודה] אומר חלבו האליה מקיש אליה לחלב מה חלב בשני לאוין אף אליה בשני לאוין. אליה יכול יקיים בה מצות אליה תלמוד לומרתמימה, יכול יטלנה מן השדרה תלמוד לומר לעמת העצה. יכול עם העצה תלמוד לומר יסירנה יכנס לפנים מן העצה. את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב מה תלמוד לומר שיכול יתרבה כחלב דפנות. ודין הוא ומה אם בן הבקר שנתרבה בנסכים נתמעט בחלב דפנות בן הצאן שנתמעט בנסכים אינו דין שנתמעט בחלב דפנות. לא אם אמרת בבן הבקר שנתמעט באליה תאמר בבן הצאן שנתרבה באליה הואיל ונתרבה באליה נתרבה בחלב דפנות, תלמוד לומר המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות אין לך אלא מה שאמור בענין. משום ר' ישמעאל אמרו מפני שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש החזירו הכתוב לכללו. והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים. לחם אשה לה' לומר לך חלבים שהן קרואים לחם. חלבו האליה (כתוב ברמז תמ"ג):