Dibur_hamatchil על שמות 12:40

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר הארצות כתיקון חז"ל. ויש לספק מה קישור יש בין ויאפו את הבצק עם ומושב בני ישראל שסמכו לו. כי נראה שאין זה מקומו. אבל נראה לי כי זה מובן במה שאז"ל מצה זו שאנו אוכלים על שום מה. על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם מיד שנא' ויאפו את הבצק וגו'. ומה גאולה היא זו שגאלם באפיית הבצק. אבל הרצון בזה כי ישראל ישבו במצרים זמן רב. עד שנתערבו בהם וילמדו מעשיהם. ולכן באה אותה נבואה איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו וגומר. בענין שכבר היו מוטבעים בטיט היון. ולכן היה כח במצריים לאסור אותם ולהסגירם בענין שלא יוכל איש ועבד לברוח משם. כמאמרם ז"ל בפי החירות ששם נעשו בני ישראל בני חורין. לפי שבבעל צפון השביעו ואסרו את ישראל שלא יוכלו לצאת. ולולי שהקב"ה הכה כל בכורי מצרים למעלה ולמטה וכרת כל קשרי הערלות. כאומרם ז"ל הנבעלת לעו"ג קשורה לו ככלב. לא היו ישראל יכולין לצאת משם. אבל השם למען זכות אבות ולמען חסדו נתן להם קצת מצות פסח מצה ומרור. בענין שבזה עזרם לצאת בבא העת. ובפרט המצה שהיא סימן חירות. ואם השם יתברך בחסדו ובמצותיו לא הוציאם בזה העת. לשבר כל כחות הטומאה ויצר הרע הוא שטן שהיה מתגרה בהם להחמיץ העיסה. כי לכך נקרא מעול וחומץ שהוא כחומץ לשינים. וכמו שאמר גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך אבל שאור שבעיסה מעכב. וזמן זה העיכוב לא היה אלא כהרף עין. כי העיסה במעט זמן תחמיץ. ולכן אמרו בזוהר כי חמץ ומצה אותיותיהם שוות חוץ מדיבור החית וזהו גער חית קנה. הוי גוער החי"ת בקול הקנה ותעשה מחמץ מצה וממצה חמץ. כי אין ביניהם אלא כמלוא נימא. וכן אלו ישראל נשתהו במצרים אחר זה הזמן כמלוא נימא שיש בין חמץ למצה בענין שתחמיץ העיסה. לעד לעולם היו אסורים וסגורים במצרים. וזהו מצה זו שאנו אוכלים על שום וכו'. להחמיץ בשיעור בלתי נרגש. עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד. שנאמר ויאפו את הבצק וגו'. לפי שלא הספיק להחמיץ. שאם החמיץ. לעד לעולם לא היו נגאלים. ובזה תבין מה שאמרו ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו. הרי אנו ובנינו עד סוף כל הדורות היינו משועבדים לפרעה במצרים. ומה טעם לזה כי אע"פ שלא יוציא אותה עתה. היה יכול להוציאם לדור אחר. אבל הענין כמו שכתבתי כי אלו החמיצה העיסה להיות חמץ כהרף עין. היו לעד לעולם שם. לפי שכבר שלט בהם יצה"ר שהוא שאור שבעיסה. והיאך היו יכולים לבא אחריהם אחרים. גדולים כמשה ואהרן. וכתיב ולא קם נביא עוד בישראל וכו'. והיינו צריכין להמתין עד זמן המשיח. כי אז ירחק הצפוני הוא יצר הרע הוא שאור שבעיסה. ולפי שזה ענין גדול ונורא. אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו'. ונזכרה נ' פעמים בתורה יציאת מצרים. כנגד נ' שנה של יובל שאז יוצאים העבדים לחירות. ולפי שענין יציאת מצרים הוא עמוק עמוק מי ימצאנו. וכיצד הוא זה הדבר של חמץ ומצה. לזה אמר ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים. חכמים מפי חכמים. נבונים להבין דבר מתוך דבר. כולנו יודעים את התורה ע"ד הקבלה. מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. ביום ובלילה להשיג דבר מה. ולפי שכבר אמרו אין מזכירין יציאת מצרים בלילה דכתיב וראיתם אותו. לזה אמר וכל המספר ביציאת מצרים בלילה הרי זה משובח. והעד לזה ספירת מעשה בר' אליעזר וחכמי הדור שהיו מסובין בבני ברק. עד שהיו מאירין דבריהם כברק וכזוהר הרקיע והיו מספרים ביציאת מצרים כל וגומר. ולזה סמך מיד אמר ר' אלעזר בן עזריה הריני כבן ע' שנה ולא זכיתי לנצח החכמים. שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא כל ימי חייך הלילות. באופן שנאמר כי אומרו הרי זה משובח. פירושו המספר ביציאת מצרים בלילה הרי זה משובח. כי לעומק סודו צריך ימים ולילות. ולזה אמר ברוך המקום שנתן וכו'. שנתן תורה עמוקה כזאת לישראל שיש בה ענינים נפלאים וחלוקות עצומות. וזהו כנגד ד' בנים דברה תורה וכו'. ואם כן אמר שזאת הגאולה היתה בויאפו את הבצק. שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד שנאמר ויאפו את הבצק. לפי שלא החמיצה העיסה שאם החמיצה. לעד לעולם לא היו יוצאים. אם כן יפה אמר וסמך לכאן ומושב בני ישראל. כלומר ראה הנס הגדול שעשה הקב"ה עם ישראל. לפי שהיתה קרובה העיסה להחמיץ. לפי תמידות הישיבה במצרים שישבו שם ת"ל שנה ולמדו ממעשיהם. והיו ראויים להתעכב שם לעולם. אלא שהשם בחסדו ובזכות האבות ובמצות פסח ומצה. לא הניחם להחמיץ העיסה שהוא שיעור בלתי מורגש. אלא ויהי מקץ ת"ל שנה באותו רגע ממש יצאו כל צבאות ה'. ואלו לא הוציא אז הרי אנו ובנינו וכו'. וזהו ליל שמורים לה'. שהיה הקב"ה ממתין ומצפה לאותו עת הקבוע להכות בכורי מצרים. והוא הלילה הזה ג"כ שמורים לגאולה לכל בני ישראל. והרמז בזה כי כמו שישראל היו ממתינין הגאולה. כן היה הקב"ה ממתין לגואלם: